רועי פוברצ'יק מסכם את שנת 2007

2007-12-30

מי שראה את ה הסרט BASEketball בטוח זוכר את הסצנה בתחילת הסרט עם המשפט "You know Rimmer, some day, I'm gonna be a big sport star" ואז התמונה מתחלפת והמשפט הופך להיות" You know Rimmer, Some day I'm gonna own a big sports bar" . אני לא בטוח שזה הציטוט שמתאים לרגע, אבל זה מה שהמצב פה הזכיר לי.

בתחילת השנה אמרתי, הפעם כל פעם שאני נתקל בהוצאה ששווה להיזכר בה גם בסוף השנה אני אכתוב לי איפשהו בצד. אחרי שאיבדתי כל הקשר לאיזה אלבום יצא השנה, איזה שנה שעברה ואיזה אלבום הוא בכלל לא הוצאה רשמית, הפכתי את המשפט הזה ל"אם האלבום הזה באמת צריך להיות בסיכום שנה, אני בטוח זוכר אותו גם בלי לרשום". זה היה שקר מסתבר, כי ככל שעוד מילים עלו בכתיבה של הסיכום הזה, עוד שמות עלו לי לראש, או נכנסו לי למערכת.

אז כן, גם אחרי סינון, זה עומד להיות ארוך, זה כנראה עומד להיות כואב לחלקכם, וכנראה יגרום לכמה להיבהל. אבל זה הסיכום ל2007 ברוק האלטרנטיבי, המתקדם, הקלאסי, ובמה שבא כשהרוק נגמר, הפוסט רוק. כדי שלא תצרכו רק לסמוך עליי, חפשו את הקליפ בסוף כל סיקור.

מי שיודע מה הוא רוצה לשמוע פה בדיוק, יכול פשוט לקפץ לו בין הכותרות וללכת לקטגוריה הרלוונטית בשבילו. מי שלא צר מוחין למוזיקה חדשה, מוזמן להישאר ולהנות מהחוויה. וכן, בסוף גם יהיה רדיוהד.

חמישה אלבומים שאתם חייבים לעצמכם בלי קשר לאיזה סגנון שולט לכם בתקליטייה, אחד מכל סגנון.

Nine Inch Nails – Year Zero
טרנט רזנור, ביסס את מעמדו , שוב, כגאון, או כמו שבוב אזרין (שעבד בעבר עם פינק פלויד ורבים טובים ואחרים) כבר טען, רזנור הוא אחד הדברים הטובים ביותר שקורה למוזיקה בימינו.
רזנור, תחת השם NIN, הוציא את "שנת האפס" שלו, בה הוא מתאר את העולם בשנת 2022 תחת העין המתבוננת והקרה של האח הגדול, שרואה ושולט בכל צעד שאנחנו עושים. כמובן שכיאה לרזנור, כל דבר אצלו נולד עם כאב גדול. במקרה הזה, היה זה מערך הפרומושן המאסיבי והמסועף לשחרור האלבום. במסע זה נכללו מאות אתרי אינטרנט, משחק מחשב אחד. כמה עשרות disc on key שפוזרו תאי שירותים ברחבי העולם ומספר טלפון אחד שמטיף את survivalism המיליטריסטי. החיזיון של רזנור, בצורה לא מפתיעה היה הקודר ביותר, הקיצוני ביותר, וללא ספק אחד המרשימים שנעשו השנה.
בואו תנסו לשרוד.

מאוחר יותר הוא גם הספיק להיות אחראי על האלבום של Saul Willaims שהיה גם הוא, כהרגלו, אלבום רווי כעסים, ביקורת משכילה, ובעזרת ההפקה של רזנור, גם מאסיבי יותר מתמיד. את האלבום הם Niggy Tardust הם בחרו לשחרר אה לה- רדיוהד ונתנו למעריצים בחירה. לשלם חמישה דולרים, או להוריד אותו בחינם. מי ששילם קיבל את האופציה לאיכויות משתנות של קבצים לבחירתו. בשני המקרים צורפה להורדה קובץ pdf אשר בו ישנה עטיפה שלמה ומושקעת, בדומה למה שהיה באלבום With teeth.

Porcupine Tree – Fear Of A Blank Planet
ווילסון (Porcupine Tree), הנציג של הרוק המתקדם, בחר להסתכל על עתיד העולם בצורה מעט שונה כאשר בחר להסתכל על תהליך ההתבגרות בעולם המודרני והמתועש של המאה 21. ב Fear Of A Blank Planet לאורך 6 שירים הוא מתאר עולם עם יותר מדי טכנולוגיה, מעט מדי תוכן ומושג הנשמה שהולך ומקבל תוקף חדש מרגע לרגע, אם לא לומר מאבד כל תוכן. זה היה באפריל. בספטמבר הוא הוציא את nil recurring שהיה מורכב מ – 4 קטעים שלא נכנסו לאלבום המקורי, אבל בהחלט לא יורדים ברמתם. ולדעתי אפילו מהווים את ההשלמה לעולם אותו מציג ווילסון. האלבום עצמו התגבש בכך שנוגן בשלמותו בהופעות חיות בסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה, כולל הקטע שזכה לכינוי The beast וענה לשם anesthize. קטע באורך של 18 דקות שמהווה את מרכז האלבום ויצירת מופת בפני עצמו. לאלבום ווילסון מביא את רוברט פריפ (King Crimson) ואת אלכס לייפסון של Rush.

ארבעת הקטעים שיתווספו לאלבום דרך ה EP שעונה לשם Nil Recurring מצוינים בכללי, אך בקונוטציה של האלבום הופכים להרבה יותר מרגשים וכואבים. קשה שלא לזהות את הסממנים של גיל ההתבגרות ואיבוד הזהות שווילסון משדר דרך האלבום. עם שורות שנאמרות במאין כאב אמיתי כמו so what’s normal now, anyhow?. משפט שממצא את גיל ההתבגרות, וכנראה גם את חיפוש הזהות העצמית שנהייה קשה ויותר ויותר ככל שהגלוריפיקציה של תעשיית הזיוף והפלסטיק ממשיכה לגעוש.
הקליפ לשיר הנושא בוים ע"י לס הויל. האומן הולנדי שגם אחראי לעטיפות האחרונות שלהם ועושה עבודת קודש. יש גם מאין סקירה ויזואלית של כל האלבום שכדאי לא לפספס.

Arcade fire – Neon Bible
בסצנה האלטרנטיבית קיבלנו חזרה את Arcade fire עם Neon Bible. אחרי אלבום הבכורה המופתי funeral היה קצת קשה לצפות מה יהיה הצעד הבא שלהם. מתברר שלעבור להתגורר בכנסייה במשך שנה ואחר כך שחרור האלבום הזה היה צעד מוצדק. מרגע יציאתו Neon Bible, למרות הסאונד הבעייתי שלו, התבסס כאחד האלבומים הטובים ביותר שייצאו השנה, למרות שיצא רק בתחילתה.

הטיזרים והאריזות המושקעות של השביעייה הזאת היו שווים את הציפייה. Neon Bible שמצליח לחזות את סוף העולם, לבקר את הדת, מלחמות והחברה, הוא אחד האלבומים המשובחים של השנה. האלבום עצמו שזז מצלילי אורגן אימתים למקצבי ברוס ספרינגסטין הוא אלבום כובש ומלא עוצמה. אומנם באמת יש לו סאונד בעייתי (עקב המיקס שנעשה באותה כנסייה בה הוקלט כולו), אבל הגדולה שלו מתגברת גם על תקלות טכניות כאלו. אפשר רק לקוות שיום אחד יבוא וייצא איזה remaster שייעשה צדק עם הסאונד של האלבום. אבל התכנים מצילים אותו בהחלט.
בגלל שלא רק המוזיקה שלהם מעניינת, הם גם חשבו על הרעיון המגניב של קליפ עשה זאת בעצמך.

Explosions In The Sky – All Of A Sudden I Miss Everyone
כדי לנדוד לצד האפל יותר של האלטרנטיבי, מה שמגיע אחרי הרוק האלטרנטיבי הקונבציונאלי, הפוסט רוק התהדר גם הוא בהוצאות מצוינות. Explosions in the sky הם מבחינתי הלהקה שהצליחה באמת לעורר זיקוקי די-נור כשלפתע גילו שהם מתגעגעים לכולם. (All Of A Sudden I Miss Everyone)

Explosions כהרגלם הצליחו לגרום לעולם לנדוד איתם מהנעימה החלומית שמטפטפת לתוך התודעה שלנו לתוך סערה חסרת מעצורים וגבולות. הרצון לשלמות ולהרס מתבטאים אצלם באיזון כמעט מושלם.
רק השמות של האלבומים והשירים שלהם מבחינתי יכולים לעשות את העבודה, זה מתחיל בשם הלהקה לשם הדיסק המצוין הזה, ועוד שירים כמו the birth and death of a day. הכול אצלם תמיד מכיל את היופי והנעימות יחד עם הכיעור והדיסוננטיות. תענוג.
לכמה חבר'ה הרשו לצלם את השיר הפותח של האלבום בהופעה חיה בסיטאל וחזרו עם תיעוד חי.

Robert Wyatt - Comicopera
רוברט וויאט, (שלא משנה כמה שנים יעברו, עדיין ימשיכו להציג אותו בתור המוזיקאי הגאון שבעבר היה המתופף של להקת הפרוג/ג'אז/פסיכודאלית soft machine עד שנהייה משותק עקב נפילה מקומה רביעית) המשיך לשמור על גחלת הטירוף הגאונית שלו עם האלבום comicopera. מאז אלבום בית החולים שלו rock bottom , וויאט הוכיח שלא צריך רגליים כדי ללכת רחוק, ואני לא אפחד להגיד שלפעמים רחוק יותר ממה שכל מוזיקאי אחר מעז ללכת. Comicopera הוא לא שונה בכך. בניסיון להביא תמונת מצב של החיים המטורפים ב2007 בשלושה מערכות, הוא מאגד מוזיקאים מישראל, אנגליה, ברזיל, קובה, נורווגיה ועוד. ביחד הם מנסים לתת תמונה כמה שיותר תלת מימדית של מה שכולנו לוקחים כמובן מאיליו. מי שצריך עוד סיבה לגשת מיד לאלבום הזה, Brian Eno מצטרף לוויאט גם הפעם. צריך להוסיף?
וויאט לא ידוע במיוחד כאיש של קליפים ויח"צנות. אבל הנה ראיון מעניין איתו לכבוד צאת האלבום.

מי שרוצה קצת יותר מחמישה אלבומים לקטיפה מהירה, צריך רק להוריד קצת עם הגלגלת של העכבר.

"לאן הולכים מכאן?"

הרוק המתקדם כבר כמה זמן שלא מרגיש לי כאילו הוא מתקדם לשום מקום. מלבד הרכבים בודדים שפעילים בשטח, יש לי את התחושה שמי שהיה פרוג- מטאל נדד חזרה למטאל, ומי שנשאר בפרוג, פשוט לא עושה את זה כמו שצריך. בקריטריון שלי לרוק מתקדם תמיד צריך להיות ניצוץ של חידוש. מה שעם הזמן קורה פחות ופחות בזמן שלהקות מתנוונות יותר ויותר. הדוגמא המובהקת שלי לזה היא להקת הדגל (אולי לשעבר כבר?) של הפרוג מטאל – Dream Theater שבמיטב מסורת האלבומים האחרונים שלהם גם הוא צפוי מדי, מאכזב מדי, ובעיקר משעמם מדי. Systematic Chaos הוא ההוצאה השנתית שלהם (הרי ידוע שדרים צריכים להוציא אלבום הופעה שנה אחת, אלבום חדש שנה אחרי וחוזר חלילה). מלא בעיקר בקטעים ארוכים מדי שלא מובילים לשום מקום, חזרה על תבניות שנכון, הם המציאו, אבל הם גם אלו שחרשו אותם לאפר עד שאיבדו כל ייחוד. לסינגל קוראים constant motion, מי ששם לב לתזוזה אמיתית מוזמן להודיע.

Pain of Salvation חזרו לתאר לנו את העולם המנוכר והריק מתוכן המבוסס כולו על תאגידים וקפיטליזם עם scarsick, אלבום ההמשך ל the perfect element . הם בנו והרסו. הביאו אותנו שבע שנים קדימה. ובעיקר פלטו זעם רב על כל העולם השטחי והטרנדי שאנחנו נאחזים בו כל כך. האלבום התקבל בביקורות פושרות, למרות שלדעתי היה אחד מהאלבומים המעניינים של הלהקה. בסיבוב הופעות הזה הם אפילו עצרו בגראספופ כשגילדנלאו מתהדר בתספורת קצרה וחדשה.

Neal Morse גם הוא ממשיך להיות עקבי בהוצאות שנתיות, אוסף שוב פעם את רנדי ג'ורג' ומייק פורטנוי (שפה עושה עבודה הרבה יותר מעניינת ממה שאפשר למצוא אותו עושה בלהקת האם שלו) ומשחרר אלבום של 4 שירים, מפלצתיים באורכם, אשר מאוגדים בקונספט על חייו של מרטין לותר. אני חושב שהאלבומים של מורס מאז החזרה שלו בתשובה משתפרים בהדרגה ונהיים רק יותר ויותר טובים. למרות שאני חייב להודות ש4 שירים שברובם נושקים ל16 דקות אם לא לחצי שעה יכולים להיות קצת מאסיביים לשמיעות חוזרות. מה שמשאיר את אלבומו הקודם "?" כאהוב עליי. אם אפשרי באמת לתמצת את האלבום הזה לשתי דקות, כנראה שככה זה נראה.

"לא, MTV2, זה לא באמת רוק אלטרנטיבי"

ברוק האלטרנטיבי חלה השנה תופעה מעניינת מאוד. בגלל שהמיינסטרים העביר את תפוצותיו (החוקיות והלא חוקיות) בעיקר לאינטרנט, נוצר מצב בו להקות אלטרנטיביות הן אלו שתפסו מקומות ראשונים במצעדים. אני חושב ש 2007 תיזכר לנצח כשנה שבה Modest mouse , Arcade fire וכמובן אליל הנוער (אם נוער הוא בעיקר גברים בגילאי העשרים) Bright eyes היו בראש המצעד. חבל שכדי שדבר כזה יקרה היו צריכים להפסיק לקנות את כל השאר הדיסקים, אבל היי, כל סוג של הכרה במצעדים למוזיקה טובה יכולה להעלות חיוך.

אם לא התגברתם עוד על העובדה שהשמות כמו אלו שהוזכרו רק לפני רגע נכללו בכלל ברשימות המצעדים, אז השוק שההזדמנות לחברות (friend opportunity) של Deerhoof ,הציג את האינדי בצורה הנסיונית והמעניינת שלו,השיר 81+ אפילו הביא אותם להופעה אצל קרסון דיילי. עוד סוג של חלום שמתגשם. בגלל שבתוכנית של קרסון אסרו את השידור של הקליפ באינטרנט, יש לנו מזל שהיו להם עוד הופעות.

קנדה, בנוסף לArcade Fire המצוינים, ספיקה בחסותם של חברי Godspeed you! Black emperor את הסוס האפל ממונטריאול בצורת אלבומם של The Besnard lakes אשר מספקים רוק אלטרנטיבי שוגייזי מושפע ביץ' בוייז מצוין. מאין שילוב של בניית מלודיות מלאכיות יחד עם הרס שיטתי של כל מה שנמצא ליד. הסוס בפעולה.
בתור החלקה מהצד, בגלל הקרבה הגיאוגרפית (בשם, לא באיזור מגורים) , Hissing fauna של of Montreal הוא כנראה אחד ההפכים הגדולים של הbesnard lakes אבל עדיין נמצאים איתה ברשימה של אלבומים שמומלץ ביותר לשמוע. עד עכשיו כל פעם שאני שומע את Suffer for fashion כל מה שמצטייר לי זה חוסר איזון כימי במוח. מאין מעשי אלימות של התפוז המכאני לצליל שי שמח.


אם כבר דיברנו קודם על קונור אוברסט, הלא הוא Bright Eyes, שכנראה לא תעבור שנה בלי שהשם שלו יוזכר בסוג של פאר בסיכומי שנה של מוזיקה אלטרנטיבית Cassadaga הוא עוד אלבום שהופך את השנה הזאת לשנה מוצלחת במזיקה. מהעטיפה המטורפת של האלבום הזה ועד שירים שנראים כמו תיעוד מדויק של אדם שהתבגר בעל כרוחו ועכשיו לא מצליח שלא לחשוב על העולם סביבו (כשאתה בתעשייה מגיל 14 ועכשיו אתה בן 28, מתישהו יצפו ממך לכתוב על משהו שהוא לא עצמך בהכרח). השיר Four Winds מתכסח עם הדת ובדרך גם מוצלח בפני עצמו.

מארק לנגן לא חסר גם השנה והפך את הפרויקט של ה Soulsavers למשהו שבהחלט שווה להקשיב לו.
למי שכבר הספיק לחפור בעיסוקיו של לאנגן לאורך השנים כנראה מתחוור בקלות הנופח העצום שהמטען הרגשי של לאנגן עם הדת נותן לאלבום הזה. מעבר לעובדה שהקול שלו לרוב נשמע כאילו יוצא ישר ממחסן הקולות של אלוהים, לשמוע את מארק לאנגן קורא לתחייה מחדש, לפקיחת עיניים ומבקש מישו שילווה אותו בדרכיו האחרונות זה כנראה הכי קרוב להתגלות אלוהית שאפשר לקבל. לאלבום הזה מומלץ להקשיב בעיקר בחושך עם עיניים עצומות.

בקישור עקיף למדי, בגלל שמארק לאנגן וגרג דולי תמיד מתקשרים לי ביחד (וגם רוקחים ביחד את אחד האלבומים המסקרנים של 2008 תחת השם Gutter twins) אני חושב על twilight singer , מהמילה twilight אני נזכר מיד באלבום המצוין של Twilight Sad שסופרים 14 סתיוים ו- 15 חורפים. החבורה הסקוטית הזאת היא כנראה פריצת השנה ברוק האלטרנטיבי מבחינתי. יש בהם עצב, בדידות, חוסר סדר, מבטא סקוטי וקירות של גיטרות מודרכות על ידי תיפוף מצוין.

הרבה התלבטות הייתה פה אם להכניס את Thurstone Moore של סוניק יות' לקטגוריה הזאת. בכל זאת להקה שפעם הייתה אחת הדברים הכי ניסיוניים בעולם וכיום מוציאה אלבום דרך סטארברקס. אבל העובדה היא שגם בזה, הם משחקים לפי החוקים שלהם. האם הם גדלו מההגדרה הזאת של להיות אלטרנטיביים? כנראה שלא. הייתה לי התלבטות חזקה אם עדיף מאין קדימון לכל האלבום או פשוט את השיר fri/end מההופעה אצל ג'ימי קימל.

אלבום הסולו שהשני של מור Trees outside the academy הוא מאין המשך של טרילוגיית האלבומים האחרונים של סוניק יות' (לא כולל האוסף the destroyed room). אז מה המגניב פה? הדבר הראשון הוא, שגם להמשיך את הקו של להקת הבית שלו זה דבר מצוין. כי הרי הם שלושתם היו מעולים לדעתי. הדבר השני הוא הגוון ההרבה יותר אקוסטי שהמוזיקה של מור מקבלת. כשהפעם אפשר לאפיין את האלבום הזה יותר כחמוש באקוסטית וכינור מאשר בבאס ואפקטים, נוצר פה דיאלוג מעניין ומאין תזזיות אופיינית ומהפנטת. רק השיר האחרון באלבום, התיעוד של מור בגיל 13 שווה את הכול. בנוסף, כתמיכה, אני חושב שבזכות העובדה שהוא היה צריך לקדם את האלבום הזה, הוא נתן כמה ראיונות מאוד מעניינים השנה ונתן כמה אספקטים ששווים חשיבה שנייה ושלישית עליהם.

בנשימה מהירה אני אזכיר את Bloc Party עם האלבום Weekend in the city. אלבום שכולו מתעסק באובססיה של העולם המודרני עם נעורים, יופי, ורכוש עד שהוא גורם לנו להיות חסרי אונים מולו ובעיקר אומללים להכיר בעובדה שאנחנו מזדקנים ובעלי תאריך תפוגה. כל זה בקונספט של סוף שבוע אחד בעיר העמוסה והמשתנה תמידית. ציד המכשפות לנעורים מתחיל כאן.

"מה יקרה אם הגיטרה לא תשמע כמו גיטרה בשיר הזה?"

הפוסט רוק הוא תחום שתמיד היה נראה לי כאילו אפשר או לתמצת אותו בשני מילים, או לחפור עליו במשך שלושה עמודים. מצד אחד הוא תמיד נראה כנציג הסופיות של העולם, מצד שני כאינסוף המוזיקלי שאפשר לשאוף אליו.

65Dayofstatic (לא, אין חוסר ברווחים בשם הלהקה), לעומת שם האלבום שלהם, The destruction of small ideas, עשו בדיוק את ההפך. רעיונות קטנים, מוטיבים, תזוזות, הפכו מאדוות לגלים, לעיתים צונאמי. מפסנתר איטי, לתיפופים שבטיים שלא מפסיקים לנגוח. מאווריריות לריפים מתקפים סדרתית של גיטרה וקלידים. 65daysofstatic בקליפ לרעיון קטן שלא נהרס.

Jesu השנה שחררו שלושה רליסים טובים, כשבעיניי conqueror הוא המצוין. הפרויקט המצוין של ג'סטין ברודריק. אם השם הזה מוכר לכם, אולי נתקלתם בו בהרכבי עבר כמו Napalm Death, Godflesh, Techno Animal ויש עוד. גיטרות מאסיביות, קיצוניות ודו קוטביות, כל אלו משחקים לצד הקול של ברודריק וביחד מציירים תמונה מנוכרת, איטית, וסופנית. ככה זה נראה על הבמה.

iLiKETRAiNS הבריטים דאגו להבריק עם Elegies to lessons Learnt . חוץ מהאריזה היפה והאלגנטית שיש לו, התוכן הוא לא פחות מזה. יש כאלו שיטענו שיש מעט מניק קייב בתוך כל המוזיקה שלהם, והם כנראה לא יהיו טועים לגמרי. הגיוון הזה כנראה מה שנתן להם את ההדגשה שהיו צריכים כדי להיכנס לרשימה הזאת ולכן באותו אופן הם יזכרו. אולי גם אתם תאהבו רכבות.


Sigur Rós, להקה שאני מאמין שלא צריכה הצגה בימינו שיחררה את האי פי הכפול Havarf/heim כפסקול לדי וי די שלהם. המוזיקה של סיגר רוס תמיד יכולה לקחת את המאזין לחורף הנצחי של איסלנד. אבל במקרה הזה הדי וי די הוא המציאה האמיתית בעוד האי פיים בעיקר מגבים אותו. הדי וי די אגב, הוא אחד ההוצאות השוות ביותר שאפשר להניח עליהם ידיים. הזדמנות לראות את הנופים היפים של איסלנד נושמים ונושפים לתוך הצלילים הקודרים של אחת הלהקות הבולטות בתחום.

האלבום שהפתיע אותי בג'אנר הוא City of echoes של Pelican שהפעם הכול קצת פחות איטי, אבל יותר כבד, יותר מטאלי, ויותר תוקפני. Bliss in Concrete הפותח יכול היה להיות באותה מידה מאין קטע מעבר אינסטרומנטאלי באלבום של להקת מטאל טובה. אולי זאת גם בעצם ההגדרה הטובה ביותר לאלבום, מטאל שנעשה בדרך שpelican רואים אותו. מה שאומר משובח וטוב.

"היי, לאבא שלי היה את כל התקליטים שלו!"

המחלקה שהראתה נציגות מרשימה השנה היא מה שנקרא לה, המחלקה הגריאטרית, שלא לומר הוותיקים, או בעצם אלו שעושים כבר עשרות שנים מה שרובינו לא נעשה כל חיינו.

Neil Young ממשיך לחפור בארכיון הפרטי שלו וזורק לנו כמה עצמות בצורת Chrome Dreams II, מאין אלבום המשך לאלבום הגנוז מ1977. קצת לפני זה השנה הוא נתן לנו את אלבום ההופעה מ massey hall, שמסתבר, היה אמור לצאת לפני האלבום Harvest. השמועות טוענות שיש עוד כמה אלבומים מאותה תקופה שהוקלטו ולא שוחרר אף פעם, אולי זה אומר שסיכום 2008 יכלול עוד מילות שבח להיפי המוצלח הזה. למזלנו, יאנג אוהב לתעד את הקריירה שלו. דוגמית מהאלבום וגם הרבה רגעי נוסטלגיה.

Nick Cave, הבחור שמסרב לגווע, אבל בנה קריירה שלמה מלדבר על מוות, מראה שהחיים מתחילים בעצם בגיל 50. אלבום ההופעה של The abattoir blues, שהוקלט בסיבוב ההופעות האחרון שלו עם הזרעים הרעים מראה לנו איך הבמה לא נהיית קשה יותר ככל שאתה מזדקן, אלא פשוט נהיות שפחה נאמנה יותר לרצונות שלך (ואני לא מדבר על ההטרדות המיניות של מיק ג'אגר לבמה שלו). אם ההופעה הזאת לא מספיקה כדי להוכיח שהביצים לא נושרות עם הגיל, אז הרכב הצד שלו Grinderman הפציע גם הוא השנה וחשף פנים כרוק מלוכלך, סוער ובועט. יש הרבה אנשים שאין להם סקס בגיל חמישים, אבל רק מעטים כותבים על זה שירים כמו No pussy blues שכנראה הביא סיום לבצורת שלו.

"כולכם חושבים את זה, מישהו פשוט צריך להגיד את זה בקול רם!"

באכזבות השנה אפשר מבחינתי למצוא את PJ Harvey שקפצה לרגע בגרסתה השקופה יותר עם האלבום White Chalk. ה White stripes הצליחו לייצר משהו שלא לגמרי התלהבתי ממנו, שמבחינתי אצלם זה ירידה ענקית בדרגה. האלבום של Eddie Vader, שאולי אפשר לתת לו קצת קרדיט כי זהו בכל זאת פסקול, היה מאין גרסא מאוד מסורסת של מה שחשבתי שאני אקבל ממנו כשהוא באמת יכול להיות אומן סולו. Ian Brown החליט שאותו שיר בrepeat הוא תירוץ מספיק טוב בכדי להוציא אלבום.


Radiohead
כי המעמד מחייב, אז עושים. את המהללים של רדיוהד השנה, בטוח כולם שמעו, הבינו, הפנימו, ביקרו, תיחקרו, האשימו, התרשמו, התלהבו, כתבו על, רקדו מסביב, התלוננו, ואמרו שחלק מהשירים כבר הופיעו מלפני הרבה זמן בצורה זו או אחרת של הקריירה שלהם. הכול, כנראה נכון.

אז כן, אני אצטרף ואגיד שמה שרדיוהד עשו בהחלט יכול להיחשב כניסוי מעניין, שאפילו סוג של הצליח. אבל, ויש פה אבל גדול, בסופו של דבר האלבום הזה יוצא בדרכים המקובלות, דרך XL הלייבל שהוציא לתום יורק את האלבום האחרון, ובערך את כל האלבומים של ה-White Stripes. מבחינת ערך אומנותי, זה סוג של הצלה לעובדה שפרויקט האינטרנט שלהם לא עמד בשלו. כי בכל זאת זהו לייבל שאני מעריך הרבה יותר אומנותית מאשר EMI הגדולים אך מסחריים עד כדי חוסר זהות מוזיקאלית.

אני חושב שהשאלה הקריטית פה, יותר מאשר האם חברות תקליטים צריכות להתחיל לחיות בפחד שהעידן שלהם נגמר ( שהוא כנראה באמת מראה סימנים ברורים יותר ויותר של התפוררות), השאלה שמשאירה אותי חושב פה, היא מי באמת נדפק פה?.

כנראה שהפעם, בדיוק כמו שזה אצל חברות תקליטים גדולים, הצרכנים הם אלו שנושאים בעוול. כי נגיד שאני בחור ששילם שש, שמונה או אפילו עשר דולר בשביל In rainbows באינטרנט. הראיתי ללהקה את ההערכה שלי בצורה שמוזיקה של ימינו מכירה הערכה אמיתית, כלומר, כסף. בתמורה לזה קיבלתי את האלבום בקבצי mp3 באיכות שרחוקה מלהיות איכות של דיסק, שלא נדבר על תקליט, ללא כל תוסף כמו אריזה מעניינת. לעומת זאת, כל מי שיקנה את האלבום בצורה הקלאסית שלו, כלומר, בפורמט הדיסק, בקופסת פלסטיק, קרטון או איך שלא יוציאו אותו, יקבל בתמורה לכנראה סביבות העשר דולר, אלבום עם אריזה מושקעת, סאונד יותר טוב, חוברת שהשקיעו בה לא מעט מחשבה סביר להניח, ובכללי, מוצר שלם ומושלם. מה שאני מנסה לומר, זה שאני קצת מרחם על מי ששילם עשר לדולר לקבצי MP3 בינוניים כשיכול היה לחכות קצת, לשלם את אותו מחיר ולקבל את החוויה המלאה והאיכותית של אותו הדיסק. את האלבום הזה, עדיף היה להוריד בחינם כנראה ולקנות אותו כשיצא רגיל, כי בכל זאת, זה שווה הרבה יותר מ10 דולר.(ולא, זה לא תיקחו את זה כתמיכה בהורדות).

שנת 2007 הייתה עמוסה, מלאה, ודחוסה במוזיקה טובה מכל צורותיה סגנונותיה ורמותיה. המון הרכבים וותיקים הוציאו דיסקים השנה, ברובם אפילו עמדו בקריטריונים של אלבומים טובים באמת. להקות חצו גבולות. אמנים שלרוב נשארו בצד קיבל קצת יותר במה והכרה מהמרכז, בלי התפשרות אומנותית. ואפילו פשוט היה נראה כאילו יש יותר מקום לכולם תחת השמש.

רועי פוברצ'יק