2007-12-09
איכשהו יוצא שבזמן שכל החברים בגילו רק מחפשים בנרות עם מי להתאחד, או איזה דיסק בונוס אפשר לצרף בגרסא מחודשת לאלבום הראשון שלהם בכדי למשוך קהל צעיר יותר,
ניל יאנג חוזר להיות פורה מתמיד. כבר כמה שנים, וכמה אלבומים ברצף, שהוא מצליח לעשות את זה בצורה מושלמת כל פעם מחדש.
רצף ההצלחות הזה של יאנג התחיל עוד ב- 2003 עם אלבום הקונספט Greendale. האלבום גולל את סיפורה של משפחה קטנה מהעיירה גרינדייל שנקרעת ומתרפקת בעקבות רצח. האלבום הזה הוא שהחזיר אל יאנג את הפוקוס אחרי שכמעט עשור פעול בשוליים, או לפחות לא קיבל את תשומת הלב הראויה לו.
Greendale התקבל בביקורות פושרות בעיקר, שלא הסתכלו בחיוב על המאמץ ליצור אלבום קונספט כזה אחרי שאת רוב שנות התשעים בילה כנווד אבוד מוזיקלית, אשר מנגן בשלל הרכבים, אבל איכשהו כמעט לא מצליח להיות הניל יאנג שהוא יודע להיות כל כך טוב. אלבום קונספט שכמעט חרוט עליו דגל האנטי-להיטים, לא היה נשמע לאף אחד כמו פתרון.
האלבום העוקב, Prairie wind, כבר התחיל רצף מוחלט של אלבומים מרגשים; את סבב ההופעות של האלבום האקוסטי הזה צילם ותיעד בכפפות משי ג'ונתן דמי, את פרי תיעודו הוא הציג בסרט A heart of gold שמצליח לתפוס בשלמות את ניל יאנג המבוגר, שנראה שלם עם עצמו, עם זקנותו, ובעיקר עם המלחמה במפרצת במוח שהתגלתה אצלו זמן לא רב לפני כן.
אחרי שניצח במלחמה במפרצת המוח, באלבומו מ- 2006 (שיוצא רק שנה אחרי Prairie wind) הוא יצא למלחמה אחרת לגמרי. האלבוםLiving with war היה מפגן מחאה מרשים, עם מקהלה של יותר ממאה קולות, כאשר לכל אורך האלבום יאנג מוחה בבוטות והישירות האופיינית לו נגד המלחמה בעיראק.
יאנג, כמו שהיה בשנות השישים וכמו שממשיך להיות עד היום, הוא היפי מהסוג הטוב. הוא רוצה אהבה ושלום לעומת מלחמה וצביעות. הוא לא רוצה כסף, הוא רוצה אמת. עם שירים שמהללים את אמריקה אבל מכפישים את שלטון בוש, הוא כבש את לב המבקרים עוד הרבה לפני שהדיסק יצא בכלל. הדגימות שהופיעו ברחבי האינטרנט והקסם שיצר מעטה הסודיות תחתיו הקליט יאנג האלבום הספיקו כדי לסקרן ולהפתיע את כולם. הוא הוכיח לכולם שעדיין יש לו את זה.
שתי ההוצאות הבאות היו ההופעה המצוינת בפילמור איסט (Live at the Fillmore East), וההופעה שסימנה את אחת התקופות הטובות של ניל יאנג, ההופעה באולם מאסי מ- 1971. באותה הופעה יושב יאנג עם גיטרה ומצליח לספק רגע מרגש אחרי רגע מרגש. אפשר לשמוע את האולם רועד מהקהל שעטוף באורגזמה לצלילי הבשורות שלו. יאנג של שבעים ואחת מהרהר ומדבר עם האדם הזקן ב- Old man וחולק את האובדן ב- The needle and the damage done מהאלבום המצוין Harvest. אם בפילמור איסט לא נשאר אדם אחד חף מזיעה ואדרנלין, בהופעה מהאולם במאסי לא היה אדם אחד שנשאר עם עין יבשה ולא מסופק.
Chrome dreams II, שיוצא כסוג של המשך ל- Chrome Dreams הראשון מ-1977, אלבום שמעולם לא שוחרר. האלבום הראשון מצא את עצמו מוחלף באלבום American Stars 'N Bars ורוב השירים, עד היום, נשארו בגדר מיתוס או חומרים נדירים אשר אפשר למצוא רק בארכיונים או בהופעות של יאנג מתקופות שונות. כאן הוא מנקה את האבק מהשירים הישנים, ומוסיף קצת חדשים, אבל בעיקר משפץ את הכול.
Chrome dreams הוא אלבום שכולו מבוסס על טהרת היאנג. מצורת ההגשה של הטקסטים הייחודית שלו, דרך היעדר הפחד מאי-דיוקים קטנים שהופכים אותו לאנושי כל כך, ועד המלודיות הפשוטות אבל מנצחות. הייחודיות שלו כמעט נשפכת משירים כמו Beautiful Bluebird ו- Boxcar ; ההתפרצויות הישנות מגיעה בשירים כמו Dirty old man ו- No hidden path והסגירה עם The way מקסימה.
ללא ספק, גולת הכותרת באלבום הזה היא Ordinary People; שיר באורך של 18 דקות, שנחשב שנים רבות כאחד השירים המוחמצים של יאנג. הוא נכתב כבר בשנת 88' בשביל האלבום This note's for you ולא שוחרר מעולם בצורה רשמית. אומנם הוא נוגן בהופעות חיות, בעיקר בסיבוב ההופעות של Sponsored by nobody , אבל את הכבוד והתפוצה המגיעים לו הוא מקבל רק עכשיו.
Ordinary people הוא שיר שמעלה רטט בלב, בעיקר, אם לא רק, מהעובדה שזהו ניל יאנג ששר אותו. אותו יאנג שתמיד יעדיף את האיש הקטן על פני המסחריות הענקית. אותו איש שבאיזשהו מקום שייך לעידן רומנטי יותר שבו האדם הפשוט היה במרכז. האנשים הפשוטים, שעובדים קשה, אותם אנשים שהם כמוני וכמוך – "some are saints and some are jerks/ everyday people" – יאנג מתאר את המאבק שלהם בסוחר סמים ונשק, בממשלה, בעולם התעשייתי המודרני. האדם הפשוט משקם ובונה את העולם כמקום טוב יותר.
Everyday People (Photo by Pegi Young) למרות העליות והירידות, הרגעים הקשים יותר והקשים פחות. המפוקסים יותר והמפוקסים פחות, יאנג תמיד היה מעין גיבור מעמד הפועלים. הזרוע המונפת באוויר מתוך ההמון, שדורשת שינוי, שדורשת חופש, אהבה, ורוק'נרול. Chrome dreams II יוצא בתזמון מושלם ובמיקום מושלם בדיסקוגרפיה ארוכת השנים של יאנג. אלבום מופת שמושט אלינו כאילו מהעבר ונוחת במרכז של שנות ה- 2000. על אלבומים כאלו נאמר "קלאסיקה מיידית".
לא משנה מה קורה בעולם מסביב, אם זה בוש שמנהל את המלחמות, או מקדולנד'ס שמניחים דריסת רגל בחצר האחורית של מדינות עולם שלישי - ניל יאנג יישאר אותו לוחם מחאתי, שדורש תקווה וכנות. הוא ההיפי הכי אמיתי שקיים כרגע, וזה נאמר בצורה החיובית ביותר.
"They got faith in the regular guy/ patch of ground people".
רועי פוברצ'יק
