2007-11-18
חדר חשוך כאשר במרכזו כיסא צמוד לקיר. אלומת אור יחידה מאירה על הדמות היושבת על הכיסא.
על הכיסא יושבת פולי ג'ין הארווי, בשמלה לבנה, שיער פרוע וללא שמץ של איפור. גיר לבן. חיוורת. נוכחת ולא נוכחת בו זמנית. מצד אחד במרכז התמונה, מצד שני חיוורת ונעלמת. רק הצל שמשתקף מאחוריה מבליט את דמותה האדישה, אולי חסרת התחושה, שעל הכיסא.
כשהארווי מוציאה אלבום, שהעטיפה שלו מצד אחד כל כך פשוטה ומצד שני כל כך טעונה, אי אפשר שלא לחפש משמעות. כמו שבעטיפה הארווי מתפשטת מצבעים, או הסחות דעת מעבר לדמותה החשופה על הכריכה, כך באלבום הזה היא פושטת מעליה את הגיטרה והעיבודים הבומבסטיים והבועטים לטובת מינימליזם שמתמקד בקולות וכלים אקוסטיים שונים. שכולם מוארים וחיוורים כאחד.
הבחירה של הארווי לפשט את עצמה מחשמל, ולעזוב את הגיטרה שבא היא שולטת כל כך טוב היא בחירה מעניינת. כזו שמתאימה להארווי שאוהבת לשנות ולגוון מאלבום לאלבום ולבדוק את הגבולות שלה מחדש. ואכן היא מתבססת כהחלטה נועזת וחדשה מבחינתה. האם המסע שלה מעניין? זאת שאלה אחרת.
להציב את עצמך מול אור הזרקורים חשוף לגמרי זו לא עבודה קלה. איפה שהדיסטורשנים נעלמים הפסנתר צריך להיות מספיק מעניין; איפה שהצעקות והעיבודים המאסיביים נגמרים המלודיות המעניינות חייבות להתחזק. כשהארווי יושבת לבדה על הכיסא מול האור, היא אכן חיוורת ונעלמת ברקע, בדיוק כמו עטיפת הדיסק.
לאורך אחד עשר שירים, בונה הארווי הרמוניות קוליות, מפרקת אותן, מלווה את עצמה עם פסנתר, גיטרה אקוסטית שנחבאת אל הכלים ושלל כלים אחרים. אך באיזשהיא דרך קסם כל אלה נופלים יחד למעין תמהיל שנשמע בעיקר כאילו הוא חוזר על עצמו. הקול של פולי ג'ין הופך להיות מהקול המרתק שהכרנו לאורך הקריירה שלה, למעין גרסא מונוטונית של היכולות הבועטות שלה.
מהרגע שנודע לי שהאלבום החדש של הארווי יכלול בעיקר אותה ופסנתר, ציפיתי לחוויה רגשית שונה מהחוויות האחרות אותן דאגה להעביר אותנו עד כה. ציפיתי שאיפה שהדינאמיקה של הגיטרות לקחה אותנו אליו פעם, נקבל אותה בשיא הרגש, שיא האינטימיות, ונרגיש אותה נחשפת ונשברת. ועם הכוח שהיא מציגה בעקביות כבר שנים, הציפייה הייתה שאנחנו ניסחף איתה לאורך כל הדרך.
באלבום האחרון של מריאן פאיית'פול, פי ג'יי תרמה כמה שירים מצוינים, כאלו שהיו גורמים לאלבום שלה להיות הרבה יותר מעניין לשמיעה. המחשבה שעברה לי בהקשבה לאותו אלבום של פיית'פול, הוא שהדברים החדשים של פולי ג'ין יהיו הרבה יותר מסקרנים. במקום זה, קיבלנו אותה בשמלה לבנה, בובתית וחסרת אופי, כאשר היא מגישה לנו באותה חיוורת את החומרים הכי פחות מעניינים שלה מזה זמן רב.
רועי פוברצ'יק
