מרוב הלחץ והעבודה המרובה לא שמתי לב כי עבר מעל לשבוע מאז מותו של גיטריסט העל, גארי מור, ואני לא ממש הוקרתי את הזיכרון של אחד מהגיטריסטים שהייתה לו להשפעה גדולה עלי, ועל גיטריסטים בכלל. גארי מור מת בצורה שהיא חצי טיפוסית לכוכב רוק. זה היה דום לב, אבל בחדרו בבית מלון בעיר הספרדית אסטפונה. אמנם הוא לא מת משורה של "קוק", אבל מת בבית מלון כמו רבים בעולם הזה. הוא היה בן 58 במותו. אגדה שלא היו הרבה כמותה. מור נולד בבלפאסט, מקום שהיווה הרבה השראה לירית ללא מעט להקות. גם הוא התעסק הרבה בנושא המלחמה והקרבות העקובים מדם שחווה העם האירי.
מור התחיל את דרכו המוסיקלית בשנות ה-60, כאשר עבר לדאבלין, שם החל להופיע עם להקות מקומיות כמו Skid Row (אין להתבלבל עם להקת הגלאם משנות ה-80). מהר מאוד מור התבלט בתור גיטריסט מעולה, ותפס את עיניו של פיל לינוט, מנהיג להקת THIN LIZZY, אשר הייתה כבר ללהקה מוכרת בבריטניה ובעולם. מור החליף את הגיטריסט אריק בל (אחד ממקימי הלהקה), ונכנס ישר לימי הזוהר של הלהקה. למרות זאת, גארי החזיק רק כשנה בלהקה ואז פרש לקריירת סולו ארוכה, שנמשכה,למעשה, עד יום מותו. במהלך כל השנים, עד למותו של פיל לינוט בסוף שנות ה-80, השניים שמרו על קשר הדוק ולעיתים נראה כאילו מור ולינוט הם אלה שהקימו את ליזי. לא מעט שיתופים היו בין השניים בשלבים מאוחרים יותר בקריירה של מור.
כאמור, גארי פרש לקריירת סולו מזהירה, כאשר הוא הופך, למעשה, להיות אחד מהגיטריסטים הכי ידועים באי הבריטי. בשנת 78, בעזרתו של פיל לינוט, הוא שיחרר את אחד השירים המפורסמים ברוק מאז ומעולם,Parisian Walkways, שיר שכבש מצעדים באירופה ובמיוחד באי הבריטי.
שנות ה-80 הביאו איתן את התפנית העולמית בהאבי מטאל, וגם על מור היא לא פסחה. הוא שיחרר מספר אלבומים, אשר נכנסו עמוק לתוך הפנתיאון שלו תחת ההגדרה "האבי מטאל אולטימטיבי". כמובן שאי אפשר לפספס את הסולואים המדהימים שלו בכל אלבום. הסולואים המלאים ברגש שעשו אותו לכל כך מפורסם. השיר Out In The Fields, אשר יצא באלבום המעולה Run For Cover, היה גם השיר הראשון שהכיר לי את מור. הייתי בן 14, וצפיתי בתוכנית רוק בטלוויזיה. פתאום התחיל השיר, והוא ככה תפס אותי. אבל אז גארי נכנס לסולו. זה היה רגע שלא שכחתי מעולם, כיוון שבפעם הראשונה ראיתי את הסולו ממש מקרוב. המצלמה מוקמה בראש הגיטרה והופנתה אל הצוואר שלה. וראו איך הוא פשוט מפציץ סולו גיטרה אמיתי, כמעט בלייב. במקרה גם הקלטתי את התוכנית באותו הזמן (כן- בוידאו, עוד לא היו די וי די וצורבים), ולמחרת ישבתי והרצתי את הקטע הזה אינספור פעמים. אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לנגן סולו מדהים כזה כמו גארי מור. כך הוא נהיה אחת האהבות שלי לגיטרה, ולגיטר הירואוס בכלל. מאז, כל פעם שאני שומע את הסולואים מלאי האווירה, מלאי תחושת הרגש הזו שיש לו באצבעות, אני מתענג שוב על אותו הרגע שגיליתי אותו.
סוף שנות ה-80 הביא עמו את גל המוות הראשון של ההאבי מטאל, וגארי פרש לבלוז. בשנת 1990 הוא הוציא את האלבום הנמכר ביותר שלו, Still Got The Blues, אלבום שהוא ללא ספק בלוז במלוא נשמתו. אך עם זאת, לא תצפו מגיטריסט-על שכזה להשליך גם את הבסיס המוסיקלי הנוסף האהוב עליו- רוק. האלבום שופע בקטעי בלוז שונים לצד רוקנרול וקצת נגיעות של מטאל. המון גיטרה. וגיטרה גדולה. האלבום הזה החדיר אותו, או לחלופין - החזיר אותו, למיינסטרים של המוסיקה, והוא חזר לככב במצעדים ובבימות הגדולות בעולם. באלבום גם התארחו אגדות בלוז ורוק כמו אלברט קינג, אלברט קולינס וג'ורג' האריסון.
במהלך שנות ה-90, מור המשיך בכיוון הבלוז שכל כך אהב כילד והוציא מספר אלבומים נהדרים. בין השאר גם כלל הופעה משותפת עם בי בי קינג, שיצאה גם בDVD שנים מאוחר יותר. היופי במור הוא התחושה שהוא נותן לך כאשר אתה רואה אותו מנגן. הוא נכנס אל תוך כל סולו מעמקי נשמתו. הוא רוכב עליו, לצידו ואיתו. הוא כל-כולו בתוך הסולו, וגורם לך להרגיש איזה מיקס מדהים של כוח, רגש ועומק יכול להיות לגיטרת לס פול (שאגב, קיבל מהגיטריסט של פליטווד מק אי שם בסוף שנות ה-60, והוא שמר עליה עד יום מותו). על הרבה מעטיפות אלבומיו, בעיקר מהופעות חיות, תוכלו לראות אותו בתמונה אופיינית אשר מציגה את התיאור שלי. הפרצוף הזה, כולו מרוכז באיזה הרמוניה או מתיחה אינסופית של מיתר, כזו שרק הוא יודע לעשות. פשוט מדהים.
נקודה מעניינת בכל הקריירה שלו היא העובדה שמור הוגדר לא פעם כגיטריסט הכי מוכר בעולם חוץ מבארצות הברית. משום מה, הוא מעולם לא הצליח שם, לא באותה צורה שהצליח בבריטניה או באירופה. כמו כל האומנים הגדולים ז"ל, אני מניח שרק עכשיו הקהל האמריקאי יתחיל לגלות אותו. באיחור אופנתי של 40 שנה.
הדור הראשון של גיבורי הרוק הולך ונעלם לו. אלה שלא מתו מסם כזה או אחר, מתאונת דרכים או שתויים למוות בחדר במלון, הולכים וחוטפים את המכה הכי גדולה של הרוק- הזקנה והרעות החולות שלה. גארי מור מת מדום לב בגיל 58. ניתן להגיד שהיה צעיר יחסית, אבל בעולם הצעיר של הרוק והמטאל הוא היה כבר הרבה מעבר לזקן, הוא היה ישיש. נכון, ישנן עוד אגדות כמוהו בסביבה, חלקן גדולות יותר וחלקן גדולות פחות. אך עם זאת, אי אפשר שלא לזכור את אחד הגיטריסטים הראשונים שהגדירו את המושג Guitar Hero, וזה היה קצת לפני שהפכו את זה למשחק טלוויזיה שאין לו כל קשר לעומק ולחשמל שהיה לגארי מור.
