2007-11-11
איאן בראון, הזמר שתמיד יהיה מוכר כסולן לשעבר של Stone Roses למרות שקריירת הסולו שלו יותר מעניינת משל הלהקה עצמה, חוזר כדי להודיע לנו שהעולם הזה בעצם שלנו. על הדרך הוא מוצא לנכון לצטט משפטי זן מפורסמים, ספרים לשיפור עצמי, ואולי קצת פאולו קואלו.
שלוש שנים עברו מאז Solarized , אלבום שהיה מבינוני עד ממש טוב.איאן בראון ממשיך להיראות כמו מי שאואזיס עדיין מנסים להבין איך להעתיק את המראה שלו, ועם הליריקה הטעונה והגישה השחצנית שאפיינה אותו כל כך ב Stone Roses ולאורך הקריירה שלו בכללי.
העטיפה של האלבום היא דבר שתפס אותי לכמה דקות. התמונה של בראון בניגודי שחור ולבן, עם הכיתוב האלגנטי בצד. מאין נוסחה מנצחת שנראית כאילו עטיפת האלבום עצמו, שנראית כמו דבר שישרוד לנצח, מוכנה לזה שהאלבום הזה ייחרט לנו בזיכרון לתקופה ארוכה. ואולי בכלל לראות אותה על תקליט ירגיש נכון אבל מבין כל המשפטים הבנאליים שנשלפים באלבום הזה, "אל תסתכל בקנקנן אלא מה שבתוכו", הוא המשפט שיכל להיות הכי רלוונטי.
להגיד על הליריקה של בראון שהיא בנאלית, או לא חשובה, יהיה לנשל אותו מאחד הדברים שהכי חשובים בו. בראון לאורך השנים הציג מילים טעונות במסרים פוליטיים וחברתיים שכמעט תמיד היו רלוונטיים. האלבום החדש גם הוא טעון בהם, רק שהפעם הם נשמעים צדקניים מדי, משומשים מדי, ובעיקר כמו סלוגנים שאפשר למצוא על הכריכה של די וי די תחת הכותרת "גם אתה יכול להצליח".
זה מתחיל בשיר הנושא, This world is yours. עם משפטים כמו you might have it all but you still want more/there is a law for the rich and another for the poor/ there's a golden key unlocks all the doors/ and the world is yours. או "if your gonna play with fire, then you're gonna get burnt". הרעיון מאחוריהם הוא על- זמני וטוב, אבל מסרים כמו זה שיש חוק לעשירים וחוק לעניים, אפשר גם למצוא בכתבים שיצאו על השלטון הישן לפני המהפכה הצרפתית. שלא לומר שבחוקי הרחוב שקיימים בעולם כרגע משפטים כאלו עם כבר ממזמן לא מתחת לשולחן.
Illegal attacks בנוסף לזה שהוא מחזיר שייניד אוקונור מתוך התהום שאליו נעלמה, הוא שיר מחאה פוליטי, בלי ניסיון להחביא אותו, או לייפות את המסרים שבו. הוא מתקיף את ארצות הברית וישראל בלא פחות עוצמה מהמתקפות שהוא מאשים אותם בהם.
הבעיה עם המסרים שהוא מנסה להעביר בשיר טעון כל כך הוא השימוש במשפטי גרפיטי בומבסטיים, שהופכים את המתקפה שלו לשטחית, למרות המסר החשוב שיש מאחוריה – המלחמות האלו הן תוצאה של תאוות בצע, אתנו-צנטריות וריבוד.
בראון. בסופו של דבר מטיף בצדקנות בלי מסרמצד שני, אותו שיר, הוא כנראה השיר המוצלח והמעניין ביותר באלבום. שמוזיקלית נשמע כמו שיר אחד ארוך בוריאציות. המקצבים החללים שבראון הצליח לעטוף את עצמו בזמן האחרון, והלופים האינסופיים נשמעים דומים מדי אחד לשני. הופכים את כל האלבום לקטע אחד, מתמשך עד עייפות. רק יציאות קטנות בתוך שיר גורמות לך להפנות את תשומת הלב אליו ולאבד אותה מחדש בזמן קצר.
קשה לאסוף את הכוונות האמיתיות מאחורי הטקסטים והמוזיקה באלבום הזה. רעיונות מוזיקליים וליריים כאחד הולכים לאיבוד ברקע של בנאליות שמציף את האלבום וגורמים לו להיות איטי מדי, ואחיד מדי.
איאן בראון כנראה עדין יחשב כאומן שהחזיק את עצמו בכבוד ושיחרר הוצאות מכובדות למדי מעבר לשנות התשעים, אבל האלבום הזה לא יהיה הצדקה לטענה הזו.
רועי פוברצ'יק
