2007-05-13
"תודה לאל על טרנט רזנור", המשפט הזה נלקח מראיון עם המפיק האגדי בוב אזרין (שבין היתר אחראי על "החומה" של פינק פלויד) שנערך לפני לא הרבה זמן, בו הוא מפרט איך רזנור הוא היחיד שמגשים את הרעיונות המוזיקליים, הויזואליים וכל דבר חולה אחר שעובר לו בראש. ואכן, יש הרבה דברים שעוברים שם בראש. וכן, תודה לאל על טרנט רזנור.
מסע הפרסום של האלבום החדש של Nine Inch Nails התחיל עוד בזמן סיבוב ההופעות הקודם שלהם, כאשר על החולצות של ההופעה הובלטו האותיות שיוצרות את המשפט "I am trying to believe". מה שהתגלה כאתר, ויותר מזה התגלה רק כקצה חוט. דרך אותו קצה חוט רזנור שלח את המעריצים שלו במרדף שהמשיך לאורך כוננים קשיחים בשירותים של אצטדיונים, אתרי אינטרנט, מספרי טלפון חשודים, ונגמר בדיסק שמשנה את הצבע מחום ללבן כשהוא מתחמם. אה, וכשהוא מתחמם (אחרי השמעה כמובן) תמצאו רצפים בינאריים שיוצרים שם של אתר אינטרנט. וזה לפני שנאמר משהו על הדיסק.
בעוד שכל האמנים בימינו שרים על תהליך ההתדרדרות של העולם לחברה קפיטליסטית קרה ומנוכרת, רזנור עושה מה שהוא עושה הכי טוב כבר הרבה שנים - מקדים את כולם. רזנור לא מדבר על ההווה שלנו אלא על העתיד. עתיד בו "1984" של ג'ורג' אורוול יותר מציאותי מתמיד, בו כמובן שהדת והפוליטיקה חוטפות את הביקורת המרכזית בעולם התעשייתי והבוער שרזנור מדבר עליו.
הטקסטים באלבום הם חריפים, נוקבים, לא מוותרים ומלוכלכים. בדיוק כמו הסאונד המוקפד של רזנור, שהוא כנראה הלכלוך האסטטי ביותר שתמצאו. רזנור, שהיה אחד המכריעים בהבאת הרוק התעשייתי לעיני הקהל הרחב, מציג אלבום שעם כל הלכלוך שלו הוא עדיין מצטרף לאלבום הקודם
With Teeth כנגיש לקהל די רחב. אתה לא חייב לאהוב את Nine Inch Nails כדי לאהוב את האלבום הזה.
מישהו פעם אמר שכל אלבום שהוא מופתי באמת, יתפוס הרבה יותר מקהל היעד המקורי שלו. בתור דוגמא אפשר לקבל את Dark Side Of The Moon שהוא הרבה פחות קיצוני מ- Meddle ו-Atom Heart Mother אבל נחשב ליצירת מופת בכל רמה אפשרית. נכון שהמעריצים של פינק פלויד יעדיפו אלבום אחר שלהם, אבל זוהי נטייתו של מעריץ. ככה גם כנראה צריך להסתכל על שנת האפס של NIN.
בשמיעה ראשונה אפשר כבר להבין שהמקצבים בו נוגעים יותר במקצבים קונבנציונאליים למדי, אפשר להגיד שיותר מחוברים למקצבים שחורים מאשר האבסטרקטיות התעשייתית שרזנור רקח באלבומים מוקדמים יותר של הלהקה; מה שכבר הופך אותו ליותר קל לעיכול, פלוס כמה מלודיות שירה שאפשר להידבק עליהן בקלות. אבל עדיין החספוס הזה שגורם לאנשים לתהות אם יש בעיה ברמקולים או שככה הדיסק קיים שם. בצורת החריפות יותר שלו לצד הצורות המתונות יותר שלו. אי אפשר לפספס של מי האלבום הזה.
השיר הפותח Hyperpower הוא תצוגה מרשימה של רעש של מכונות כבדות עובדות שמורכבות על מקצב תופים וגיטרות עם דיסטורשן מלוכלך מהרגיל. השיר שאחריו , The Beginning Of The End הוא כבר הרבה יותר רגוע, שלא נאמר קליט. אבל קטעים כמו my violent heart ו- capitol G מפצים על כל רגע קליט בלי בעיה. ואני עדיין מחכה כל פעם מחדש לסיום של the great destroyer שנשמע לי כמו סוג של מחווה ל- rubber Johnny של כריס קאנינגהם.
למרות שהמעריצים הוותיקים של הלהקה אולי יירתעו קצת מהנגישות של האלבום הזה, בסופו של דבר נגיש היא לא תמיד מילה נרדפת לרע. העובדה שרזנור יכול לקחת מה שהרוב יתארו כמקדחות ישירות לתוך הרכה ולהפוך אותו למשהו שאנשים רגילים יוכלו לאהוב, רק ממשיכה את התיאוריה שהבנאדם גאון מטורף. תודה לאל על טרנט רזנור.
רועי פוברצ'יק
