יום א' – Alice Cooper, Motley Crue, Iron Maiden
בואו נתחיל מההתחלה. פסטיבל המטאל הגדול בעולם -
Wacken Open Air, עמוס מידי באנשים.
הפסטיבל אולי גדל מבחינת ההרכבים, ואין ספק שלהביא את Iron Maiden, Motley Crue, Slayer
ו Alice Cooper עולה הרבה כסף, אבל מה הטעם להביא כל כך הרבה להקות טובות כשכל כך קשה לראות אותן??
הבעיה הייתה קלה לתחושה לכל אורך הפסטיבל, אבל הורגשה יותר מתמיד בכל אחת מההופעות הגדולות. עשרות אלפי אנשים צובעים על הבימות ורבים אחרים נותרים לבהות בהופעה דרך המסכים שבצדדים – לא ממש הדרך שבה צריך להתקיים פסטיבל שכזה, מה הטעם להגיע לפסטיבל אם אתה רואה הופעות על מסכים? עדיף כבר להישאר בבית ולראות DVD..
בהחלט הייתי מציע למנהלי הפסטיבל לנטוש את הלהקות הגדולות יותר, לדבוק בכמות גדולה של להקות מטאל מהסדר המתחת לענקי, הרכבים כמו Kamelot או Arch Enemy, כש Maiden ו Motley Crue נשארים בבית, זה יוזיל את העלויות, ובתקווה גם יוכל לאפשר למנהלי הפסטיבל למכור הרבה פחות כרטיסים – כשאלו שכן שם יוכלו להינות הרבה יותר במקום ללכת מכות על מקום נורמלי לראות בו הופעה.
Wacken הוא ללא ספק המכה המטאליסטית, הפסטיבל הכי גדול, הכי מושקע. אם נסתכל על כל מה שמסביב, אין ספק שאין פסטיבל מתחרה.
מסביב למתחם הענקי נפתחו עשרות דוכני מכירת מזון ומרץ', החל מנקניקיות בלחמנייה, דרך המבורגרים, ועד טאקוס מקסיקנים, פיצות ובסך הכול – כל מה שמוגדר כלא מזין ולא בריא אבל מטאליסטים אוהבים.
כמובן שהדוכנים העמוסים ביותר הם אלו של האלכוהול, הבירות הזולות זרמו כמים ונמכרו לא בזול במיוחד, אבל את ההצגה פתחו 2 דוכני ה Mead, אותו משקה מסורתי המופק מדבש – ממנו נמכרו 2 סוגים שונים, שדופק את הראש הרבה יותר מהר מכל בירה.
ה Metal Market גם הפך להיות מסיבי, אמנם 80% מהדוכנים לא ממש שווים משהו, אבל 20% הנותרים בהחלט הכילו מיני דיסקים נדירים שהיו עולים סכומים גבוהים יותר ב Ebay, וחלקם גם מכרו Cut Outs למיניהן שביניהם מציאות של ממש.
אבל בואו נגיע לעיקר. היום הראשון לווקאן:
Alice Cooper
אני חייב לומר ש Alice די איבד אותי בעשור האחרון, ולמרות כל המאמצים לשנות זאת בהופעה, כולל שטיקים תיאטרלים שונים ומשונים, קשה לומר שהוא מצליח לשנות את הרושם שהוא בעצם כבר לא אקטואלי.
נכון, יש רגעים שבהם הקסם עדיין שם, כשהוא מבצע את School's Out בסוף ההופעה, או את Poison הגלאמי, אבל התחושה היא של אמן שחיי את תהילת העבר בלי יותר מידי זכות קיום נוכחית. וחבל.
Motley Crue
אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של ה Crue, אני מניח שזו הייתה השירה של הסולן Vince Neil שעצבנה אותי, כשבסופו של דבר חוץ מאלבום אחד – Dr. Feelgood, אלבום כבד ומופק היטב ע"י Bob Rock, לא ממש התחברתי לכל שאר החומרים של הלהקה.
מה שכן, הופעתה של הלהקה ב Wacken תוארה ע"י רוב מי שנוכח בה כאחת ההופעות הגדולות של הפסטיבל, החבורה הסתערה על החומרים הקלאסים שלה, מעודדת קשות ע"י קהל ענקי ותומך, ונתנה את אחת ההופעות החזקות של הפסטיבל. יכול להיות ש Neil הוא לא ממש זמר, שהגיטריסט Mars נוטה למות בכל רגע, ושהמתופף Tommy Lee עסוק יותר בלזיין שחקניות מאשר בלתופף, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שמשהו עובד כאן.
Iron Maiden
אני חייב להודות בראש מורכן שראיתי עד היום את Iron Maiden, ככל הנראה הלהקה האהובה עלי ביותר אי פעם – רק בהופעה עם הסולן המחליף והלא מספק Blaze Bayley, וזאת בהופעתם בארץ בסינרמה בתל אביב. להגיד שההופעה הייתה מאכזבת יהיה אנדרסטייטמנט מסיבי, בלייז שחט את דרכו דרך שירים שבהם קולו של Dickinson נשאר חרוט בתודעה, ואז שר בהתלהבות שירים בינונים שנכתבו לאלבום The X Factor. כפי שנאמר – אכזבה.
אני מניח שזו הסיבה העיקרית שבפעם הראשונה מזה 34 שנות קיומי הרמתי את גופי העצל ועליתי עם אחי, המטאליסט השני מבית מיאסניקוב, לפסטיבל וואקן. את המסקנות לגבי הפסטיבל והעם הגרמני בגדול אחלוק בהמשך, אבל בואו נתייחס להופעתה של להקת המטאל הגדולה בכל הזמנים:
אכזבה.
יכול להיות שאם הייתי קורא קצת יותר לגבי סיבוב ההופעות הנוכחי של הלהקה הייתי מכין את עצמי לרמת האכזבה, אבל לא עשיתי זאת, וזאת המסקנה:
כשהלהקה התחילה את הופעתה עם The Wicker Man אמרתי לעצמי – לא נורא, אחד השירים היותר טובים מאז חזרתו של Dickinson ללהקה. התגברתי גם על העובדה שמארגני וואקן העמיסו מעל 100,000 איש במקום שיכול לסבול גג 50,000, על זה שאת מרבית הופעת הלהקה ראיתי במסכי DVD ענקיים ובאותה מידה יכולתי לשבת בסלוני הממוזג ולצפות בהופעה על מסך הפלזמה שלי ובסראונד.
הדבר שעליו לא התגברתי היה החשש שהחל לכרסם בביטני כשהשיר הבא בהופעת הלהקה היה Ghost Of The Navigator, שוב – שיר לא רע, אבל משהו התחיל לומר לי שכבר לא מדובר בסיבוב ההופעות הקודם של הלהקה, שהיה מוקדש רובו ככולו לשיריה בין השנים 1982 ל 1988, ואלבומיה הטובים ביותר.
Wrathchild שבא אחרי הקפיץ אותי ואת אחי, יש רגעים מעטים בחיים שבהם אתה חש סוג של אורגזמה מוזיקלית, ומי שחווה את הרגעים האלו יודע שמדובר במשהו שהוא לא רחוק במיוחד מסקס (טוב, לא מעולה, אבל עדיין), ואפילו Dickinson שהתרוצץ כמו ג'וק מסומם על הבימה, בקושי נושם את דרכו דרך השיר, לא הצליחו להרוס את מה שהיה רגע גדול בחיי הבוגרים.
El Dorado, הסינגל הראשון מאלבומה החדש של הלהקה – The Final Frontier, הוא שיר לא רע – והוא נשמע אפילו יותר טוב, אבל מדהים לומר שבהופעה שלמה של להקה ענקית שכזו, אחד השירים הטובים שעשו בהופעה הוא דווקא זה..
הרצף של חומרים חדשים ממשיך, ומאחרי קבוצה של גרמנים שיכורים מתחילים לצרוח בכל קולם – Play Old Shit!
אם לא הייתי מבואס כל כך מהשירים שבוצעו, יכול להיות שגם אני הייתי מצטרף למקהלה.
עד שיר 12 בהופעה כל מה שאני שומע הוא שירים משלושת אלבומיה האחרונים של הלהקה, ובכל פעם שאחד מהם מתחיל נשמעת אנחת אכזבה מהקהל. אנשים רוצים Maiden קלאסי. נכון שהלהקה רוצה לקדם את החומרים החדשים שלה, אולי כדי להוכיח שיש לה עדיין זכות קיום, אבל בהופעת פסטיבל הייתי מצפה שיתרכזו בחומרים הקלאסים ולא בחומר שהייתי חושב שיכול עוד לעבור בסיבוב הופעות סטנדרטי.
קטע 12 הוא קלאסיקה, Fear Of The Dark מתקבל בתשואות, אבל התחושה היא שהשירים שלפני רצחו את המומנטום של ההופעה. השיר עובר עם שירת קהל אופיינית, אבל אין ההתלהבות וההתרגשות שהייתי מצפה לשמוע בביצוע של השיר.
רק כש Iron Maiden, שיר הנושא של הלהקה, מגיע אחרי – יש נימה של אנרגיה והתרגשות שלא הייתה שם בשום שלב לפני כן בהופעה. הרגע שבו בובת המפלצת הענקית בדמות Eddie מגיחה והולכת מכות עם חברי ההרכב- זה כבר רגע קיטש קלאסי של ההרכב ששווה את הצפיפות, הזיעה, והאכזבה משאר ההופעה.
שלושת השירים האחרונים משמשים גם הם לסוג של הצלה להופעה הלא ממש מוצלחת שראינו עד עכשיו, The Number Of The Beast הוא אולי יצירת המופת הגדולה ביותר של הלהקה, והקטע המזוהה איתה ביותר, והביצוע, גם אם קצת חלש מבחינה ווקאלית מצד Dickinson העייף, עדיין סוחף את הקהל.
Hallowed Be Thy Name ו Running Free סוגרים את הסאגה. שוב, ביצועים מוצלחים, אבל כש Running Free מסתיים התחושה היא שמשהו בשעתיים האחרונות לא עבד.
אני מניח שהיו אלה 10 שירים חדשים שרצחו את ההופעה, אי אפשר לתאר זאת בצורה אחרת.
מאה אלף אנשים הגיעו לראות את להקת המטאל הגדולה בעולם, וקיבלו הופעה שנועדה לשרת יותר את חברי ההרכב והתכנון שלהם לסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, מאשר את הקהל המעריץ, וחבל.
יום א' הסתיים בנימה לא ממש חיובית, וכל מה שנשאר הוא לקוות שהיום השני יציל את העניינים.
