2007-11-13
כתבתי על האלבום הראשון של להקת ההארד רוק האמריקאית הזו לפני כמה שנים, והוא היה דוגמא מצוינת להארד רוק תוקפני ובועט כמו שצריך לעשות אותו. האלבום ההוא היה מנוגן היטב, אנרגטי ואיכותי, ושמחתי לשמוע שיצא להם לאחרונה אלבום שני.
מה שונה? לא הרבה, הלהקה עדיין עושה הארד רוק שמושפע מאד מלהקות קלאסיות בז'אנר מהצד האמריקאי של המפה, עם תוספת של גישה שובבה מלהקות כמו
AC/DC, רק שהפעם הם הכניסו משהו נוסף, בוגר ומחושב יותר למוזיקה שלהם, מבלי לוותר על אותה גישה שעשתה את האלבום הראשון להצלחה.
שני השירים באלבום הם דוגמא מצוינת למה שהשתנה בלהקה, הם נשמעים קרובים לגראנג' מוקדם של כמה מלהקות הטובות יותר בסגנון, אלו שהושפעו בעצמם מהארד רוק אמריקאי קלאסי. זה נשמע בוגר יותר מהחומר הישן של הלהקה, ועדיין מעניין. בתוך החבילה הזו בולטים אותם שני גורמים שעשו את האלבום הראשון להצלחה, הסולן המעולה כריס גילאן והגיטריסט אריק קולבר, שניהם שוב מבריקים ביכולתם. הפעם גם הסאונד משופר, הוא מלוטש יותר, גם אם לא מידי, וגורם להם להישמע כמו להקה וותיקה ומנוסה יותר ממה שהם באמת.
נחזור לשירים, השיר השלישי הוא Feeling Overloaded, ככל הנראה להיט של ההרכב מכיוון שהוא השיר היחידי שמופיע בשני האלבומים, הוא מייצג צד קליל וקליט יותר של הלהקה, שחוזר שוב בשיר שלאחר מכן – Presidents Day, אולי גם השיר הטוב ביותר שהלהקה כתבה. הסולן גילאן מזכיר כאן גילאן מפורסם אחר, רי גילאן המנוח מ Badlands, וההגשה הבלוזית שלו פשוט מעולה.
קולבר נשאר גיטריסט מצוין שיוצר כמה לידים זכירים ביותר, היכולת שלו מבריקה לא רק מבחינה טכנית, הוא נותן לידים נוצצים ומרשימים, אבל כאלו שנכונים לשיר, לא כאלו שרק נועדו להוכיח כמה הוא טוב, ואי אפשר שלא לכבד אותו על כך.
אני לא יודע אם הלהקה מוציאה גם את הדיסק הזה בעצמה בגלל שלא מצאה לייבל מתאים, או בגלל שהיא חלק מהגל החדש של להקות צעירות שלא מאמינות בלהיות חתומות, אבל אין ספק שהם קורצו מחומר של לייבל גדול. אם חברת Roadrunner החתימה להקות כמו Airbourne ו Black Stone Cherry, אז ברור שגם
Overloaded מתאימות להם.
אלון מיאסניקוב
