2006-06-25
מתוך ערימה של להקות הארד רוק שמושפעות ממה שהסגנון הזה עבר בשנות השמונים, Overloaded מצליחים איכשהו לבלוט כאחת הטובות שיש. הלהקה לא מנסה ידה בשום סגנון מודרני או כבד במיוחד, זה הארד רוק סליזי, עם השפעות של להקות כמו AC/DC והרבה להקות אמריקאיות, שלא חושב יותר מדי; המוזיקה כבדה, פשוטה ומלודית שפשוט נועדה להיות פסקול לחיים טובים וקלים יותר.
ממש מביש לדעת שלהקה הזאת לא חתומה בשום לייבל, ההארד רוק שלהם מקצועי ובוגר, מופק היטב ע"י טום מוריס הוותיק. החל מהשיר הפותח – Beaver Fever גס הרוח, ברור כי יש להם כשרון ויכולת נגינה בלתי מבוטלת, שני הגורמים הבולטים ביותר הם הגיטריסט Eric Kluiber שעושה עבודה נהדרת על הליד, והסולן Chris Gillen, בעל קול מעט צרחני אבל עם מנער חזק, הוא נשמע כמו שילב של Jesse James Dupree מלהקת
Jackyl עם קצת Robert Plant זרוק פנימה.
השיר השני כבד יותר, יופי של ריפים בבתים ועבודה מלודית טובה בשילוב הלחן והשירה, אבל השיר החזק ביותר באלבום הוא השלישי – Feelin' Overloaded, שיר המנוני שנשאר בראש, עבודת שירה חזקה ביותר של Gillen, הוא היה יכול לשבת טוב בכל להקת הארד רוק ידועה משנות השמונים מבלי להישמע לא במקום.
השיר King Of The Landfill מביא טעמים אחרים, יותר שינוי, יותר גיוון, כמה ריפים שבהחלט רחוקים מהארד רוק ממוצע, הוא טוב בעיקר כי הוא מראה כי ללהקה יש יכולות שונות ומגוונות, הם אמנם עושים הארד רוק פשוט ובסיסי ברוב האלבום, אבל נראה כי הם יודעים לעשות גם דברים אחרים.
כמו שאמרתי, זאת בושה שהלהקה עדיין לא הוחתמה בשום חברה, כמות כזאת של כשרון ואנרגיה צריכה להיות מתועלת כמו שצריך.
אלון מיאסניקוב
