ביקורות
2007-11-11
אם להיות ישר לגבי זה, קצת קשה לכתוב על ברצינות על להקה שכל מהותה הוא להיות שילוב מצחיק במיוחד של שירי Beatles עם Metallica. בעצם מדובר פה בבדיחה שנמשכת לאורך אלבום מלא, וערכה כאלבום מוזיקלי של ממש לא ממש גבוה. אם בכל זאת ננסה, אז אפשר לומר שבמרבית התחומים הלהקה הזאת עובדת גם כלהקת מטאל, אם לא כזאת רצינית.
נתחיל מהחיובי, בשירים שבהם הלהקה משלבת את המוזיקה של שתי הלהקות באופן שווה, זה עובד. קטעים כמו Helvester Of Sorrow או Sandman הם הברקה של ממש. מוזיקה מהשירים של שתי הלהקות משולבת לכדי שיר אחד קצת מבולגן אבל עדיין הגיוני, עם מילים לעיתים מצחיקות ולעיתים פחות. הרגעים שבהם זה לא עובד הם אלו שבהם נשמע כאילו מדובר ב Metallica עושים קאברים לא רצינים לשירים של Beatles, בלי שום מוטיב מוזיקלי משל עצמם, כמו בשיר הנושא הפותח את האלבום או ב Blackened The U.S.S.R, שהוא פשוט השיר של ה Beatles עם דיסטורשן ומקצב ט'ראש. זה נחמד, אבל זה לא זה.
מעבר לזה אני יכול להעריך שהלהקה הייתה יכולה לעשות אלבום מטאל ראוי ביותר אם הייתה בוחרת להוציא אלבום רציני משל עצמה, הם כולם נגנים טובים, במיוחד שני הגיטריסטים, והלידים שלהם מרשימים במיוחד, אפשר לשמוע את הכישרון מבעד לשכבות ההומור של האלבום. גם הסאונד המלוטש של האלבום מרשים, אבל את הדבר הכי טוב בו הלהקה מביאה בלי כוונה מיוחדת, פשוט שומעים שהם נהנים לעשות אותו, והתחושה הזו של כיף היא הדבר הכי אמיתי והכי בלתי אפשרי לזיוף בכל העסק הזה.
אז נכון ששמות השירים יותר מצחיקים מהשירים עצמם חלק מהזמן, ונכון שחלק מהשירים מטאלים וטובים מספיק כדי לעורר איזה הד-באנג ואילו חלק רק טובים לאיזה גיחוך, אבל למי שאוהב את שתי הלהקות ורוצה לשמוע את התופעה המוזרה הזו, כדאי. מצד שני, אם מישהו רוצה אלבום מטאל רציני של Metallica, עדיף לו שיחכה לאלבום האולפן הבא שלהם, ויקווה שהוא לא יסריח כמו הקודם..
אלון מיאסניקוב
