2007-08-05
Raintime האיטלקים מצטרפים לגל המלודי שעובר על עולם המטאל הקיצוני בשנה האחרונה, ועושים אלבום שמשלב מלודיות ושירה של פרוג/פאוור עם יסודות קיצונים יותר ושירת דת' מטאל אגרסיבית. עשו את לפניהם להקות כמו
Scar Symmetry לאחרונה, וגם
Mercenary, אבל בשעה ששתי הלהקות האלו הן במקור להקות דת' מטאל שפשוט שילבו שירה מלודית בכמות הולכת וגוברת, Raintime, זה אלבומה השני, באה מהכיוון ההפוך – להקת פרוג מלודית שהחלה לשלב גראולים ומהירות של דת' מלודי במוזיקה.
זה בהחלט עובד, אין כמעט שיר באלבום שלא משלב יפה את השירה והריפים המלודים עם האגרסיה והמהירות של הדת' מטאל, כל זה משולב בקלידים מנוגנים לעילא שנותנים להכול נופף פרוגי מלוטש. הרבה ממה שהופך את זה להצלחה מגיע בגלל הסולן של הלהקה, Claudio Coassin, בחור עם קול מלודי חזק שנותן גם הופעה לא פחות מרשימה בגראולים העבים שלו. למרות שאין כמעט שיר לא מוצלח באלבום מבחינת הכתיבה והלחן, זו השירה שלו שנותנת להכול עוד נופך רציני של איכות שלא היה שם בלעדיו.
הלהקה נותנת עוד איזה צבע פה ושם, כמו בשיר Finally Me, שבו היא מורידה הילוך והולכת לכיוון מלודי יותר. היסודות של הדת' נשכחים לטובת כיוון שמזכיר יותר פאוור איטלקי מלודי, אבל בגלל איכות הנגינה של חברי הלהקה, זה עובד. כל זה מלווה בסאונד מלוטש מאד, ונגינת ליד שלא מפסיקה להרשים לאורך כל האלבום.
הלהקה מפתיעה בשלב מסוים עם גרסת כיסוי למייקל ג'קסון, הפעם לשיר Beat It, שהופך אצלהם למשהו מוצלח בהרבה ממה שזה היה במקור, כולל שירת גראול חזקה של Coassin בפזמון, שנותנת לשיר עוד אגרסיה שרק עוזרת לו. זה אמנם קיטש, אבל זה קיטש שנחמד לשמוע במקרה הזה.
אז לסיכום, מעריצי שתי הלהקות שהזכרתי בהחלט צפויים ליהנות מהאלבום הזה, הוא לא נופל מאף אחד מהן, ובהחלט מהווה יציאה חזקה בתחום הדת' מטאל עם השירה המלודית, או להיפך – הפרוג/פאוור האגרסיבי במיוחד.
אלון מיאסניקוב
