2006-01-16
אלבום חדש מבית היוצר של טרנט רזנור, שכצפוי מפיל פה חבילה משולבת היטב של רוק אלקטרוני, שנע לכל אורכו בין מזמין לאוזן לבין מנוכר וקר.
נראה שלכל אורך הקריירה שלו, לרזנור יש סוג של פלירטוט עם ההצלחה המסחרית, ואני מגדיר את זה בתור פלירטוט, כי יש כאן חיזור די גלוי של התקשורת אחרי המוזיקה שלו, אחרי הכול אמן שעושה מוזיקה כבדה ואפלה כל כך לרוב לא מגיע לטופ 10 של המצעדים או מכניס אלבום ישירות למקום ראשון במצעדים של ארה"ב, כאן זה כן קורה.
אני מגדיר את זה בתור פלירטוט, מפני שככל התעשייה קרצה לעבר המוזיקה של nin עדיין רזנור תמיד נשאר נאמן למוחו הקודר והקודח שלו, ללא פשרות, והתקשורת בכל זאת ממשיכה לשלוח את סימני האהבה שלה אליו.
האלבום החדש, with teeth , כמיטב המסורת של רזנור, הוא שילוב של רוק אפל, אלקטרוניקה קרה, וחומות של סינטיסייזרים שתוקפים מכל צד, לעומת זאת, כאן מתחילים להיראות סימנים של פיתוי לכיוון אותה אישה שקורצת לו כבר זמן רב כל כך, התעשיה המסחרית יותר, האלבום הזה מלא במלודיות קרות ונוקשות, אבל באותה מידה מלא במלודיות מאוד קליטות, ומאוד מזמינות לאוזן, כאן כבר אין את החוסר פשרה שיש ב the fragile וחומרים מאותה תקופה.
אחרי ששומעים חומרים ישנים יותר של ההרכב, אי אפשר שלא לצפות לחזרתו של אחד ממוחות האידנסטריאל המוצלחים יותר, אבל באלבום הזה, לפעמים יש הרגשה, שלרזנור קצת נגמר מה להגיד וחלק מהמילים מרגישות קצת כמו נוסחא, מה שמציל גם את הרגעים הפחות טובים לירית באלבום, הוא שלכל אורכו הוא מגובה על ידי המוזיקה המצוינת, שיודעת להיות אגרסיבית, ממכרת, ומלטפת במקומות הנכונים, ולפעמים כל זה רק לצורך לשבור אותך שוב בשיר הבא.
האלבום פותח בשיר "all the love in the world" הכובש, שקצת נותן תחושה שלמרות המוזיקה האפלה מסביב טרנט רזנור הוא בכל זאת סוג של סינגר\סונגרייטר שיודע לאן לכוון כדי לפגוע, ומשם מתחילה מאין רכבת הרים שמרגיעה אותך, מעירה אותך, שוברת אותך, ומלטפת אותך שנקראת with teeth.
All the love in the world הוא קטע אלקטרוני קליל יחסית לשאר החומרים באלבום, מאוד קליט ומזמין לאוזן,שלא להגיד סוג של בלדה. מיד אחריו מגיע you know what you are שמזכיר לך שפה אתה משחק עם הילדים הגדולים,וככה ממשיך רזנור לטלטל אותנו במהלך כל האלבום, עוד אחד מהשירים היותר ממכרים באלבום הוא the collector וright were it belongs שמתחיל בסאונד פסנתר מלווה בלכלוך אלקטרוני ומקושט על ידי קולו המכשף של רזנור.
אין ספק שהאלבום הזה הרבה יותר נגיש לקהל הרחב מאשר קודמיו, אבל גם תהליך זה נעשה בתנאים שלהם, ומרשה לך להתקרב כמה שהם יתנו לך ולא יותר, נקודה נוספת שקצת מזמזמת בהקשה עמוקה לאלבום, היא שלפעמים יש תחושה שרזנור קצת ממחזר דברים שאמר בעבר, ותחושות ישנות שכבר העביר יותר מפעם אחת, ובכל זאת, שום דבר מהפרטים הללו לא מונע מהאלבום הזה להיות אלבום מצויין פלוס.
רועי פוברצ'יק
