ביקורות
2007-05-08
אלוהים, החרא שאני צריך לעבור...
האלבום הזה הוא בעצם סוג של הפגנת יכולת ללהקה יפנית המורכבת משלוש בחורות, הלהקה שואבת הרבה מבלאק פרימיטיבי והרבה יותר מזה מקראסט, כשההשפעה הגדולה עליה היא ההקלטות של Hellhammer, אותה גרסא ראשונית ל-
Celtic Frost מתחילת שנות השמונים. אבל, וזה אבל מסיבי, Hellhammer היו ראשוניים במה שהם עשו, הם עשו מוזיקה מלוכלכת אבל מלאת אווירה, דום קודר ורוע טהור, ואילו Gallhammer נשמעות יותר כמו...טוב, כמו 3 יפניות שלא יודעות לנגן.
מה שניתן לקרוא לו ה "דיסק" שבמארז הזה כולל כמה קטעי דמו, וקטעים שהוקלטו בחזרות. בגדול זה מבוסס על שתי גיטרות מלוכלכות שעושות אקורדים של ילד בן 4 שרק למד לנגן, ואז שתיים מהבחורות פורצות ביללות מלאות יגון שבעיקר גרמו לי להתגעגע לרעש של מקדחה. כן, זה אפילו יותר נורא ממה שזה נשמע. אין יותר מידי אווירה, יש פשוט ערימות של רעש בלתי מזוהה שלא עושה כלום חוץ מלהגיד "אנחנו לא ממש להקה, אבל זה נראה לנו מגניב מה שאנחנו עושות". יש שמות לשירים, דברים מרושעים כמו May Our Father Die או Speed Of Blood, אבל אפשר היה לקרוא לשירים Stairway To Heaven באותה מידה, זה עדיין סתם רעש.
ה- DVD כולל מספר הופעות של ההרכב שצולמו במצלמת וידיאו ביתית בודדה, וזה נראה בדיוק כמו שזה נשמע. יהיה יותר מעניין לצפות בפרוסטטה מזדקנת. הדבר היחידי שמשעשע לרגע הוא העובדה שבנות הלהקה, עם האיפור שלהן, נראות כמו הרוח מ"הטינה", אבל זה לא מספיק כדי לשבת ולצפות בזה...
בקיצור, אנשים שאוהבים להשחית לעצמם את אברי המין ושאר גופם, אולי ייהנו מזה, כל השאר לא. תאמינו לי.
אלון מיאסניקוב
