2007-03-01
חברי להקת הבלאק מטאל הישראלית Winterhorde אולי נראים פרועים, קשוחים ובלתי מתפשרים – יש שאפילו יאמרו מקובעים על הז'אנר, הסגנון והמראה של להקת בלאק מטאל – אבל כאן, באלבום הבכורה שלהם עם הלייבל היווני Burning Star Records, הסחורה שלהם דיי מגוונת דווקא.
Wintrhorde אמנם נאמנים לשורשים הנאחזים-בגיהנום של הסגנון אבל גם מכניסים אווירה אפוקליפטית וכמעט-חללית דרך שימוש נכון בקלידים, מקבלים חיזוק מכיוון הלחנה ספק ניאו קלאסית בחלק מהקטעים (ולא רק בקטעי מעבר בין השירים, אלא ממש בתוך היסודות), ותועים מחשכת הבלאק מטאל אל "אור" הברוטאל דת' והט'ראש המושחר דרך כמה מהריפים שוחקי השיניים שיש ב- Nebula.
הבחירה לפתוח את Nebula באופן דיי צפוי עם האינטרו Nebula: The Ultimate Redemption מתגלה כהחלטה מושכלת, כיוון שצרורות התופים בשיר העוקב לו (אחד משבע הקטעים שאפשר לקרוא להם ממש שירים באלבום) The Fall Of Angelic Dominion בהחלט לא ישאירו את המאזינים אדישים, כך גם ב- The Earth Is An Altar הדמוני שמגיע אחריו – זה לא משהו שמומלץ לשמוע עם הנגאובר.
Winterhorde הם לא חבורה של חובבנים, אפשר להרגיש את הניסיון שלהם בנגינה ביחד כלהקה ובכל הנוגע להלחנה בתחומי הסגנון, ניכר שחברי הלהקה לא חדשים בתחומי המאגיה השחורה שנדרשו כדי ליצור אלבום כמו Nebula ; בין נקודות השיא אפשר למצוא את Hate Parade, קטע אפי אך קיצוני, עם שילוב מרהיב של תזמור (בצורה פעילה, לא סתם שטיחי קלידים), ואת An Ode To Man, שמתחיל עם קצת נויז חולני וכלי מיתר דיס-הרמוניים אפילו חולניים יותר שבונים את המתח לקראת ההתפרצות הפראית, ואפילו שזורים בו שירה נקייה, קטעי מקהלה גותיים וקטע אקוסטי – עוד תוספות שרק מוכיחות את הרבגוניות כאן.
אם לא הייתי יודע ש- Winterhorde הגיחו מאי-שם בצפון הארץ, הייתי מנחש שהם ממדינה צפונית וקרה הרבה יותר, דוגמת נורווגיה או שבדיה, ובנקודה הזאת הם גם מוכיחים שזה ממש לא משנה מאיפה באים – משנה מה עושים, והם עושים את זה טוב.
Nebula , על אף הסאונד השטוח-משהו שלו, נשמע מלכותי; כאילו השטן בעצמו החליט לעלות מנבכי הגיהנום החרוכים, ופשוט בחר את Winterhorde בתור תזמורת שתצעיד את צבא השדים שלו לניצחון.
רואים, שומעים ומרגישים שהרבה עבודה קשה הושקעה באלבום, ואם הלהקה תתמיד היא תוכל להביא הבייתה את הגביע ה(לא) קדוש כבר עם האלבום הבא.
עופר ויינר
