ביקורות
2006-12-24
כן, עוד להקת פאוור מטאל איטלקית, גיטרות מלודיות מהירות, לידים ניאו-קלאסיים מרשימים, שירה גבוהה ממעוף ציפור, תופים מלווי דאבל בס בלתי פוסק, הבנתם את הכוונה. זה משהו חדש? ממש לא, זה רע? לא ממש, אבל בהחלט אין כאן משהו שמבדיל אותם מהרבה להקות אחרות.
אין ספק שכשרון יש לחברי הלהקה, השירה של הסולן אמנם גבוהה, אבל מלבד כמה קטעים, כמו שירת הבתים בקטע הפותח – הוא לא ממש מעצבן, יש לו מנער מכובד והוא מחזיק את עצמו רוב הזמן שלא לעצבן יותר מידי. הפלוס הגדול ביותר הוא נגינת הגיטרה של הגיטריסט סטיב וולטה (יוצא להקת Pandaemonium) בחור מוכשר מאד, הישר מבית הספר לאוהבי מאלמסטין, שמרביץ כאן קטעי ליד מרשימים ביותר. בשיר כמו השני – Shadow Call זה עובד, קצת יותר מידי קלידים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהלהקה מקצועית.
הקטע היותר משעשע כאן הוא שיר בונוס שעושה כבוד ללהקת Blondie, כן, שמעתם נכון, האנשים האלה מכסים את Call Me, שיר הפופ-רוק הקלאסי, והאמת? הם עושים את זה לא רע, זה קצת מביך, אבל לפעמים הגרסאות האלה של שירי שנות השמונים עובדות...
זה מספיק? לא, ממש לא, אין להם שום דבר מקורי במוזיקה וזה חבל, כי זה מכניס אותם לצרור של להקות פאוור איטלקיות שלעולם לא יתרוממו מהבינוניות שלהן, אבל פוטנציאל יש, הם מוכשרים מספיק כדי לעשות אלבום מיוחד, הם רק חייבים להבין מה מייחד אותם וללכת עליו, ויש אפשרות לגדולה.
אלון מיאסניקוב
