2006-11-01
יש דברים שלא משתנים- גשם כשלא לוקחים מטריה, והיעדר גשם כשכן לוקחים מטריה מראש, פסנתר שלא בשימוש יהפוך למדף ואופני כושר למתלה לבגדים, והמוזיקה של Grave.
כאן, באלבום האולפן השביעי שלהם, מוכיחה הלהקה שהתמדה היא הדבר שגרם לה לשרוד במהלך השנים; הם נשארו נאמנים למנטרת הברוטאליות המוחצנת וכך גם הרוויחו לעצמם את הזכות להיות אבן דרך במטאל.
הבעיה היא שזה פשוט לא רלוונטי לכל מי שלא אוכל ישן ומחרבן דת' מטאל, אפילו בהתחשב בתקופה הטובה ששורה על הסגנון בימינו.
הפנאטים של הז'אנר וגם אוהבי דת' מטאל מן השורה יהנו מ- As Rapture Comes, כיוון שהוא מגיש דת' מסורתי ושובר במתכון המוכר והטוב, נכנס לסולואים ברוחה של
Slayer (אלה שב- Burn ו- Battle Of Eden הם דוגמאות טובות) וגם כמה ריפים ט'ראשיים, בלאסט-ביטס למכביר ולעיתים רחוקות גם קטע דום/דת' איטי ועוצמתי.
דבר אחד ששווה אזכור הוא הקאוור ל- Them Bones, קלאסיקה של
Alice In Chains – בחירה מפתיע וגרסא מפתיעה לטובה של השיר.
As Rapture Comes היה יכול להיות האולדסקול של האולדסקול אלמלא Peter Tägtgren שהפיק אותו ונתן לו סאונד כל כך מודרני ונקי, אבל זו איננה הפואנטה – Grave לא מחדשים או מנסים בכלל לחדש דבר, הם פשוט עושים מה שהם יודעים הכי טוב.
Grave השבדית עושה את זה מאז 1988, ומאז מתעקשת לייצר את אותו סוג של דת' שבדי מסורתי, ברוטאלי וקיצוני ככל האפשר, באותו קנה מידה של מייסדי הז'אנר האחרים
Dismember,
Unleashed ו-
Entombed אבל ללא רמת הנפוצות של חברותיה. כעת Grave מצטרפת לקולגות החלוציות שלה בתור להקת שעושה מטאל איכותי ששווה לזכור אותה, ורק אחרי שמיעה של האלבומים של הקולגות שיצאו השנה יהיה אפשר לבחון את האלבום הזה בפרספקטיבה הנכונה.
אלה מכם שנהנים מתצוגת כוח גולמי מהסוג הזה צריכים ליהנות ובטח נהנים מ- As Rapture Comes; אלה שלא עדיף שיחשבו על השקעות אחרות, כמו טלפון בשירותים או מדפים אמיתיים.
עופר ויינר
