2006-05-24
The Dogma הם עוד להקת פאוור מטאל איטלקית, אני מסכים לעובדה הזאת, הם לוקחים באלבום הזה – אלבום הבכורה שלהם, יסודות מכל אותן להקות פאוור איטלקיות שכבר טבעו את חותמן על הז'אנר, להקות כמו
Rhapsody, שמהם לוקחת הלהקה את סגנון השירה הכמעט אופראי של Fabio Lione, או
Labyrinth שמהם הלהקה לוקחת את מלודיות הגיטרה והמהירות, אין פה חדש, אבל בכל זאת הכל באלבום הזה מריח איכותי.
זה מתחיל בסאונד, הפקה נקייה וחדה של Siggi Bemm, שנעשתה באולפני Woodhouse הידועים, ממשיך באיכות הנגינה הבלתי מתפשרת של חברי ההרכב, עובר דרך העיבודים התזמורתיים והאופראים שבהם עושה הלהקה שימוש, ונגמר בעובדה שעל התיפוף באלבום אחראי Mike Terrana, איש להקת
Rage ואחד ממתופפי הפאוור מטאל הטובים בעולם.
הלהקה יוצרת באלבום משהו שהוא לא ממש ז'אנר חדש, להיפך, אבל יש איזו תחושה טראגית שבאה לביטוי במילים ובלחנים, למרות העובדה הזאת הלהקה לא נופלת למלכודת הקיטש הידועה ועוברת את כל האלבום בלי אפילו בלדה דביקה אחת, האלבום כן מסתיים ברגע שקט, השיר Maryann, אבל הוא מרגיש יותר אפלולי מקיטשי, מעבר לו, האלבום מבוסס על פאוור מטאל מהיר, שיר אחד אחרי השני ללא הפסקה.
שירים כמו שיר הנושא, או Devil's Bride מרביצים בדאבל בס ובריפים המהירים ללא הפסקה, השירה המלודית של סולן הלהקה יושבת עליהם בול, ולמרות שאין יותר מידי מקוריות בכל העניין, אי אפשר שלא להתרשם לטובה ממה שלהקה עושה, שוב, זה לא חדש או מקורי, אבל זה טוב.
אלון מיאסניקוב
