2006-05-11
זה לא נהיה הרבה יותר קיצוני מזה. האלבום הנ"ל, המלא הראשון של הלהקה הבלגית הזאת, לוקח השראה מכל ז'אנר מטאל קיצוני שיש, גראולים של דת' ברוטאלי משולבים עם ריפים שלוקחים גם מבלאק מטאל, שירה צרחנית של סולן שני שנשמע כמעט כמו מטאלקור, בלאסט ביטים רצחניים, יש כאן 12 קטעים, מתוכם 10 שירים מלאים, שמכילים ריף רצחני אחר ריף רצחני, זאת גם הבעייתיות של הלהקה, הם לא עושים שום שיקול של מלודיה או תכנון, הם פשוט מרביצים במאזין פעם אחר פעם, ואני מעריך שזה עלול לעייף חלק מהאנשים שאני מכיר.
אחרי האינטרו המתבקש הלהקה קופצת ישר לשיר שמשלב דת' ברוטאלי אך טכני עם כמה טאצ'ים של בלאק, השירה נעה בין הצרחנות של הסולן לגרגורי הדת' העבים של המתופף, כמה הערות לזכותם – יש להם סאונד סופר מלוטש והדוק, והמתופף דופק בתופים כאילו אין מחר, אין עוררין על היכולת הטכנית שלהם.
שיר שלוש, Adonai מתחיל כמו בלאק מהיר, עם איזה בלאסט ביט רצחני, זה הופך בהמשך לדת' ברוטאלי עם כמה ריפים חכמים. Selfmadegod ממשיך את הקו הזה, עבודת גיטרות מרשימה מאד של ההרכב, אבל שוב אני מציין, ללא שום מלודיה נוחה לאוזן או מבנה ברור.
Stabbed By The Cross הוא דת' טכני שמזכיר את
Deicide גם בשם השיר וגם בסגנון, למקצב התופים יש תחושה של הארדקור. קטע 9, Chants From The Beyond הוא קטע אווירה אפל, אחד מרגעי האתנחתא היחידים שלהקה מרשה לעצמה לתת לנו, אבל אז זה מתחבר עם Seek No Salvation הברוטאלי שממשיך לתת בראש כאילו אין מחר.
זה אלבום מקצועי, אין ספק, אבל הוא משאיר אותך מתחנן לרחמים ועם צורך בכדור, או אופטלגין או 9 מילימטר, מה שיפסיק את הכאב.
אלון מיאסניקוב
