2006-05-08
אמרתי זאת כבר לא מעט פעמים בעבר, יש להקות שבדיות שעושות הארד רוק אמריקאי יותר טוב מלהקות אמריקאיות, ו- Fatal Smile הם דוגמא מצויינת. הלהקה הוותיקה החלה דרכה ב 95' אבל רק ב- 2002 הוציאה אלבום ראשון שהופק ע"י המפיק השבדי Jonas Ostman, אותו מפיק חוזר גם כאן, ובליווי Stefan Galumann על המיקס, שניהם יצרו באלבום הזה סאונד שראוי לכל תשבחות אפשרית, קיר עצום של סאונד שמכה בראש.
השיר הראשון נותן דוגמא טובה למה הלהקה הזאת מצליחה במה שהיא עושה, הארד רוק מטאלי אמריקאי, מבנה פשוט יחסית, ריפים גדולים מהחיים, פזמון קליט עם שירה טובה של הסולן H.B Anderson, שלא נשמע לשנייה כמו סולן שבדי. אני מודה שהמילים של השיר מטופשות להחריד אבל זה די מסתדר עם האווירה הקלילה והלא מחייבת של האלבום.
Bleeding Kiss נותן טעם קצת שונה, גיטרות מהדרום העמוק האמריקאי, על סף הסטונר, מבנה קצת מורכב יותר עם יותר שינויי קצב, זה שיר שמסתדר טוב עם כוס בורבון אמריקאי ביד וחום מדברי על הראש, קצת מצחיק בהתחשב בזה שהלהקה הקליטה את האלבום בשבדיה כשבחוץ בטח ירד שלג...
Learn-Love-Hate הוא הסינגל הראשון מהאלבום וניתן להבין למה, הוא חוזר למבנה של שיר הנושא הפותח, הימנוני וקליט מהסוג שנשאר בראש אחרי שמיעה אחת, יש בו גם גיטרות כבדות למדי בטרום הפזמון שנותנות לו קצת אגרסיה ראויה.
הטענה היחידה שלי לאלבום פחות או יותר היא שאין בו יותר מידי גיוון, לא היו מזיקות לו קצת גיטרות אקוסטיות, אולי שימוש בכלים שונים להוסיף צבע לאווירה, מה שהאלבום עושה זה לבעוט לך בראש פעם אחר פעם עם שירי הארד רוק עצבניים וזה עלול לעייף קצת, למרות זאת, מעבר לכול יש באלבום גם אווירה פנקיסטית וגישה של שיכרות כללית; הלהקה לא מנסה לחדש אבל היא מצליחה לעשות כבוד לז'אנר האמריקאי כל כך שהיא אימצה, ומהכיוון הזה, זה אחלה אלבום.
אלון מיאסניקוב
