2006-02-09
Stride הם להקת פרוג-מטאל אמריקאית שקיימת כבר מ 88', משום מה את אלבומם הראשון הם הוציאו רק ב 2001, ועכשיו הם מוציאים אלבום שני, שמכיל מספיק חומר לשני אלבומים מלאים.
למרות שאת מה שהלהקה עושה אפשר אכן לתאר כפרוג-מטאל, אין ספק שיש לא מעט יסודות אחרים במוזיקה שלהם, יש לא מעט הארד-רוק אמריקאי קליט ומלודי, בעיקר בזכות השירה והליינים המלודים של הסולן גארי בלין, וגם לא מעט יסודות של ניאו-קלאסיקה, שבאים לביטוי בעיקר בנגינה הוירטואוזית של הקלידן, שנשמע דומה מאד לג'נס יוהנסון מ
Stratovarious , הוא והגיטריסט ג'ואל גרגורי מחליפים לידים באופן שמזכיר מאד את המוזיקה של מאלמסטין.
מבחינת הנגנים באלבום מדובר בהישג של ממש, אחד אחד החברה פה נותנים הופעות מבריקות, אבל אין ספק שזאת של גרגורי היא הבולטת ביותר, הוא נשמע כמו שילוב של ג'ון פטרוצ'י ומאלמסטין עצמו, כשהוא מצליח לשמור את עבודת הליד שלו מעניינת ולא סתם מהירה וטכנית. גם השירה של בלין ראויה לציון, יש לו קול הארד-רוק אמריקאי טוב, שרוב הזמן משרת היטב את המוזיקה.
באלבום יש שני קטעים אינסטרומנטאליים טובים, שניהם בעיקר משרתים את היכולת הטכנית של הלהקה, אין בהם יותר מידי הגיון מבחינה מלודית, אבל בהחלט אפשר לשבת ולהעריץ את יכולת הנגינה שלהם, הבעיה היחידה שלי התחילה כתוצאה מהשילוב של השירה והטקסטים בשירים האחרים.
הלהקה היא להקת נוצרית, עם גישה סופר-חיובית לחיים ומסרים שמחים שבאים לביטוי בטקסטים, וכשזה כל מה שהלהקה שרה עליו זה יוצר אווירה קצת חד-גונית וחסרת עומק, בשירים 4 ו 5 זה בולט במיוחד, כי מוטיב הקיטש מופיע גם במוזיקה, זה והשילוב של החיובית המוחלטת בשירה יוצרים איזו תחושה שחסר ללהקה משהו, קצת אופל שייתן אולי איזה מימד נוסף.
השירים שהכי התחברתי אליהם הם הראשון, שנשמע כמו
Dream Theater עד שהשירה מתחילה ואז זה פשוט עובד כהארד-רוק טוב, והקטע הלפני אחרון, Face The Sky, שמכיל מלבד הביצועים המעולים של הנגנים גם קטעי שירה לא אופייניים של בלין, שנותן טונים יותר אגרסיבים בכמה קטעים, וזה בדיוק מה שהלהקה צריכה, קצת גיוון.
סה"כ שווה לקנות את האלבום הזה בגלל הפגנת יכולת הנגינה שבו, אבל למרות השטחיות המסויימת שלו הוא גם אלבום ראוי בזכות לא מעט מהשירים.
אלון מיאסניקוב
