2005-09-10
זה האלבום השני של הלהקה הבריטית הזאת שאנו סוקרים כאן באתר, רועי נתן לאלבום הקודם ביקורת חיובית מאד, ואם הוא דומה לזה, החדש של הלהקה, אני יכול הבין למה.
הלהקה יוצרת מטאל עם לא מעט ז'אנרים זרוקים פנימה, החל משירת rap קצבית ועד ריפים כבדים ולעתים הארד קורים, הלהקה משתמשת בכל כלי בארסנל הבלתי מבוטל שלה, ויוצרת אלבום שברובו הוא כבד, מלודי ובלתי מתפשר.
השיר הפותח שהוא גם הסינגל הראשון מהאלבום, Dipole הוא גם אחד החזקים באלבום, שיר מהיר ואגרסיבי, עם שילוב של שירת ראפ ושירה מלודית של הסולן, יופי של ליד מטאלי, הלהקה מצליחה להזכיר להקות כמו Senser ו Stuck Mojo ברגעים מסוימים, אבל גם יש בה קצה הארד רוק מבחינת המלודיות.
Good Times הוא שיר יותר היפ-הופי, לא פחות כבד מהשאר, אבל יש איזו נימה יותר קיצבית בשירה הקבוצתית של הפזמון, שיר לא רע, גם אם כזה שחסר לו את האגרסיה שיש לחלק מהשירים.
שיר הנושא, Bullet Called Pride מחזיר את הדלק למנוע של הלהקה, שוב, מקצב מדבק, ושילוב של שירה דמוית ראפ לכזאת נקייה, הלהקה שוב משלבת ריפים עצבניים שנלקחו חלקם ממטאל מסורתי וחלקם מהארד קור ויוצרת שילוב מלודי באופן מפתיע.
אני מברך על כל להקה כזאת בסצנה האנגלית, להקה שמצליחה לשלב מטאל אגרסיבי ביכולות מלודיות, ושיכולה גם להצליח בקנה מידה נרחב, אני רק מקווה שהקהל האנגלי יוכל לזהות את הכשרון שיש בלהקה.
אלון מיאסניקוב
