2010-04-29
סיילם (
Salem) משחררים את אלבומם השביעי במספר וסוגרים 25 שנים ביחד. נראה כי לזאב טננבוים ושאר חברי הלהקה נשארו עוד כמה אסים תחת השרוול. הפעם
סיילם לקחו סיפורים שונים מהחיים שלהם ותרגמו אותם לאלבום. הרעיון נשמע מוזר בהתחלה, כיוון, שלמעשה, כמעט כל להקה כותבת ליריקה שמבוססת במקצתה, אם לא ברובה, על סיפורים מהחיים שלהם. הייחוד של מה ש
סיילם עשו כאן הוא שהם בנו מעין פסקול חדש לכל הרעיונות שעומדים מאחורי השירים. לדוגמא, השיר THE PREVILEGD DEAD: שיר זה הוא מאין עיבוד שונה לרעיון שעומד מאחורי השיר NO REASON TO EXIST של להקת המטאל הגרמנית KREATOR. זה אינו חידוש והמילים אינן דומות, רק הרעיון שעומד מאחורי השיר מקבל אינטרפרטציה חדשה.
באלבום ישנם 12 שירים פלוס שיר בונוס מעניין שהוא, למעשה, פרק עקידת יצחק מהתנ"ך. שיר זה מבוצע בעברית. כמו כן, ישנה גירסאת כיסוי לשיר EXODUS של בוב מארלי, שעבר גם הוא מתיחת פנים ואולי גם השתלות סיליקוניות בצורת דאבל באס ודיסטורשיין. מה שמשנה את אופן התפיסה שלי כלפי האלבום הוא הפרשנות שיש לכל שיר בתוך העטיפה של האלבום. בדיוק כמו בתנ"ך, לכל שיר יש פירוש והסבר למה התכוון המשורר. אז בפעם הראשונה בחיי אני יכול להגיד לכם בדיוק מה סיילם כתבו בכל שיר ושיר, אך עם זאת אבד לי יצר הדמיון, שמשחק תפקיד מהותי בהבנת הטקסטים של להקות, דבר שאני נוטה לעשות לא מעט ותמיד מקנה לי אושר. טוב, כל אחד והבכיינות שלו. אני רק אציין שהסיפורים מאוד מעניינים. אם זה יציאה כנגד להקות שהסולנים שלהם נשמעים כמו חזירים צווחניים כמו בשיר I HATE PIGS, או סיפור מהקומיקס של הלבוי ב-DRUMS OF THE DEAD. זה נחמד לראות איך שחברי הלהקה מביאים איתם מטענים בצורות שונות וביחד כולם, הופכים את זה לאלבום.
מבחינת מוסיקה, הדבר שהפך להיות בולט במיוחד בשנים האחרונות אצל סיילם הוא התופים של ניר נקב, שרק מתעלה על עצמו מאלבום לאלבום, אך עם זאת נראה, שרוב המוסיקה מתבסס סביב התופים.
אין סולואים, למי שקיווה לדבר כזה (אולי חוץ מאחד, שהוא גם לא ממש סולו, במובן הקלאסי של המילה, בשיר THE DOWNFALL OF PARIS PART2), אבל למי שלא מכיר את הלהקה האלמותית הזו אני אבהיר: סיילם כבר שנים לא עושים סולואים ! כמו כן, נמשך הקו שנבנה בשנים האחרונות עם אשתו של נקב, קריסטין, שנותנת קולות רקע, שאינם כל כך שכיחים בז'אנר המטאל. לרוב תשמעו איזו זמרת אופרה כזו. במקרה של סיילם, קריסטין נותנת הרגשה של זמרת יותר מציאותית, כלומר אחת שיותר מתאימה להיות זמרת ליווי של פינק פלויד מאשר של נייטוויש. הקול שלה מתחבר מצוין לאווירה שבאלבום. מעבר לכל אילו ישנו הסולן האגדי של סיילם, זאב, שקולו המיוחד, עם המבטא הישראלי הברור, רק משחק לטובתו. כמו תמיד, הוא נשמע כאילו הוא מנצח על האקסטרים אורקסטרה המטאלית. קולו תמיד מזכיר לי מעין מצביא צבאי תקיף. לאן שהוא מצביע הגדוד הולך. זה קול בעל שנים של ניסיון. הוא אינו מנסה להתחקות אחרי אף אחד וגם לא ממש לחדש לאף אחד. זהו הקול של סיילם.
אם משהו לא קיבל את מנת האופ-ביטים שלו באלבום הקודם, הרי שכאן יש לא מעט מהן, מלבד הפגנות הביצועים של נקב, ובהחלט יש "למה לדפוק את הראש".
אני רוצה להצדיע כאן לסיילם, ותיקת הסצנה שעדיין עומדת על רגליים יציבות, לא פוחדת משינויים, ולא נדבקת לנוסחה שתביא את הכסף.טוב, אני חושב שבגילם זה כבר לא ממש מעניין אותם. יותר מעניין אותם המוסיקה מאשר הכסף, וטוב שכך!
דולב זהרוני
