2010-04-16
את הפרק האחרון בטלנובלה של
פיר פקטורי (
Fear Factory) אני אסכם במילה אחת: יופי, יופי שחזרתם. לאחר מספר ריבים מתוקשרים, פרידות בין מנהיגי הלהקה ואיחוד מתוקשר בקיץ האחרון, מלכי הדת המכני חזרו ובגדול. למי שלא יודע במה מדובר, אשפוך קצת אור על הנושא. דינו קזארס, הגיטריסט – ולמעשה, לב הלהקה - עזב לפני כשלוש שנים את הלהקה בעקבות ריבי אגו עם הסולן בארטון סי בל. אז,למעשה, התפרקה הלהקה וקזרס הקים את DIVINE HERESY - עוד להקה שמזכירה מאוד את פיר פקטורי אבל יש לה את הפאנץ' ליין שלה. קזארס הופתע מאוד לגלות שכעבור שנה החליטו שאר חברי הלהקה להקים אותה מחדש בלעדיו וכך למעשה התחילה גם תסבוכת משפטית בינו לביניהם, כיוון שיש לו זכויות על שם הלהקה. קיצר, השיר שלנו בגרסת מטאל.
בקיץ האחרון הופתעתי מאוד לגלות שקזארס חוזר ללהקה ובתור בונוס גם קבלנו את אחד המתופפים האגדיים של המטאל לדורותיו, ג'ין הוגלן, שמוכר לנו מלהקות כמו DARK ANGEL, DEATH ICED EARTH ועוד אינספור להקות. בקיצור, עסקת חבילה ששווה להקשיב לה. לאחר כמה האזנות לאלבום אני מוכרח לציין, שמעבר לכך שהאלבום נשמע כאילו לא קרה כלום במהלך השנים, הכיוון שאותו הלהקה לקחה הפעם הוא שילוב בין שני האלבומים הראשונים שלה. שוב, עסקה שנתפרה על מידותיי. האלבום הראשון של פקטורי, SOULE OF A NEW MACHINE , הוא אלבום דת' מטאל לכל דבר עם הנגיעות המכניות שהפכו להיות חלק מסמל הלהקה החל מהאלבום השני והמכובד DEMANUFACTURE. כשאני מדבר על "מכניות", אני מתכוון למכונות. פיר פקטורי מתהדרים בשלל סמפלים של עולם המכונות וכל מי שמכיר את DEMANUFACTURE יודע על מה אני מדבר. אולי זה נשמע מוזר או מגוחך: אני מניח, שחלקכם מדמיינים חבורה של מוסכניקים עם מפתח שבדי, שדופקים את הראש על הבמה, אך אני נאלץ לאכזב אתכם ולציין שהלהקה תמיד השכילה להשתמש בסוגיית המכניות והפכה אותה למותג שלה.
גם באלבום הזה נוכל לשמוע את המכניות לצד הדת' מטאל והתופים המדויקים כמכונה, שתמיד אפיינו את הלהקה, ותמיד הצליחו להדהים אותי מחדש. לעומת האלבום השני שלהם, המכניות אינה מובלטת, אלא יותר מזכירה את הנגיעות שהיו באלבום הראשון, אך אי אפשר שלא להדגיש שהיא חלק מהאווירה שאופפת את האלבום. קולו של בארנס לא השתנה במיל במהלך השנים. הוא תמיד ידע לשלב בין הגרולים לשירה נקייה מכל רבב. דינו להפתעתי נותן לא מעט סולואים באלבום, דבר שלא ממש איפיין את הלהקה, אבל כן קיים בלהקתו השנייה - אז כנראה שזה השפיע עליו. ולבסוף, גלן הוגלן, שתמיד יודע איך לעשות טראנספורמציה לכל להקה ולכל סגנון במטאל.
מה שחסר לי באלבום הוא שיר או שניים, שיהיו ספינות הדגל של האלבום. קשה לי להצביע על אחד כזה וכן לאורך האלבום אין הבדלים מיוחדים בין השירים. לא שאי פעם היו הבדלים ברורים בין שירי הלהקה, אך, בכל זאת, בכל אלבום ניתן להצביע על שניים או שלושה שירים שהם הבולטים יותר באלבום.
הטקסטים מתרכזים בעיקר בנושא המלחמה שבין האדם למכונה, על ציון החולשה של האדם כנגד המכונה וכדומה. ליריקה, שכבר הפכה מזמן לחלק מהתיוג המכני של הלהקה. אך עם זאת ישנם גם כיוונים אחרים כמו בשיר ,CRASH TEST שמדבר על ניסויים בבעלי חיים או השיר FINAL EXIT, שמדבר על הכאב שבאובדן חבר קרוב.
לסיכום, זה אולי לא קמבק מתוקשר כמו של דיקנסון במיידן והלפורד בפריסט שהיו בתחילת העשור, אך ללא ספק חזרתו של קזארס מניבה את כל הפירות הטובים שהלהקה יכולה לספק. נוסף על כך, העובדה שהלהקה בחרה לחזור אחורה בזמן ולהקליט חומר שנשמע כאילו היה במגירה 15 שנים רק חיממה לי את הלב. באמת אחלה של אלבום.
דולב זהרוני
