ביקורות
2010-01-11
ריח ניחוחות קולו של ניק קייב עולה מהאלבום הזה, מתחילתו ועד סופו. הצמד המוזר אך המעניין הזה מהעיר קמפניה באיטליה, החליט להתעמק בצד השחור, העצוב והכאוטי של קייב, ולקח אותו לייאוש איטי וסופי. התעסקות אינסופית בנשמה אבודה, בפחדים ובנטיות אובדניות הן רק קורט קטן ממה שמצפה למאזין. אם אתם בבאסה רצינית, ועוד בערב חורף קפוא שמדיר את שנתכם, זה האלבום בשבילכם.
Dialis הוקמה בסוף שנות התשעים והושפעה המון מלהקות כמו Joy Division ו-Dead Can Dance. היא אינה מגדירה את עצמה כנאמנה לסגנון מסוים, וניתן לשמוע זאת באלבום. השיר הראשון,PRECATIO, מזכיר לי את הבלדה של קייב עם קיילי מינו,SWEET ECLIPSE מזכיר לי את ראדיוהד וSworn Compassion בכלל דומה לפינק פלויד.
האלבום ספוג באלמנטים שונים, אם זה גיטרות חשמליות וסלואים מעבי אווירה, או חליל צד שנותן גוון אירופאי צועני. אך מעל לכל, ישנם שני מרכיבים מרכזיים באלבום שמייחדים את הלהקה: הראשון הוא הפסנתר של GUISEPPE LORENZO )קצרתי קצת בשם), עליו בנויים השירים, ומאידך הוא בונה האווירה המרכזי באלבום. השני הוא קול הבאס העמוק של FRANK BOTTONI,שכמובן מזכיר לי את קייב בצורה מדהימה. לפעמים הוא קצת מגזים עם הניסיון לשחק עם הקול שלו ולגוון, כמו בשיר FEEDING OF TEARS FOR E.DICKENS, אך ברוב האלבום הוא הדבר הנכון לאווירה.
הצצה קלה באתר המייספייס של הלהקה וכמו כן בעטיפת האלבום (מאוד משקעת), ואתם כבר במצב הרוח הנכון לאיזה ערב חותך ורידים, או לחלופין בוקר גשום בבית הקברות,כאשר אתם מלווים את המת.
אני חושב שכמעט כל השירים מהאלבום יכולים להוות פסקול מצוין לסצנות קבורה.
לסיכום- למכורי קייב, למכורי אווירת ה-Doom ובכלל- לכל מי שבא לו להירגע ערב שלם עם וויסקי ישן ומשובח.
דולב זהרוני
