ביקורות
2010-01-05
"דת' מטאל" הוא כנראה לא צמד המילים הנפוצות ביותר שיעלה על שפתיהם של חברי להקה חדשה, באחת החזרות הראשונות שלהם, כשתעלה לחלל האוויר הדחוס של חדר-החזרות השאלה "אז מה בא לכם לנגן?", ואיכשהו הקביעה הזו לא תפתיע רבים. קשה להתווכח עם העובדה שתור הזהב של תת-הז'אנר (בין אם מדובר בזה האירופאי או באמריקאי), אותו מקטע הזמן בו תחומות השנים המעצבות והסופר פרודוקטיביות, נמצא רחוק בעבר כך שלהוציא מהשטח החרוש-היטב הזה אלבומים חדשניים ומרתקים זו משימה כמעט בלתי-אפשרית. כמעט בלתי-אפשרי גם להתחמק מלהשוות בימינו את הדת' מטאל שעושים חברי
Fomento להרכבים אחרים מהתחום וקצת מחוצה לו.
מבלי להתחמק מהגדרות, אפשר להניח את Fomento האיטלקית ואלבום הבכורה שלה דווקא תחת סוג הדת'/ט'ראש האמריקאי שנשמע בדרך-כלל מחברותיה האירופאיות Hatesphere ו- Dew-Scented, ואפילו למצוא קווים מקבילים עם הרגעים הכבדים יותר של Chimaira . בקצרה ובביטחון מלא, אין כאן עסק עם משהו יותר מדי מקורי אבל לזכותם של Fomento נאמר שהם עושים עבודה טובה בלהפציץ בחוסר-רחמים מהרגעים הראשונים של The Die is Cast בעל הריפים המעולים ולאורך כל הדרך עד הסיום החזק עם Burial at Sea .
לאורך כל מסע הכיבוש שהוא Either Caesars of Nothing הכוחות לא מידלדלים. שירים כמו Pandora's Box ו- The 13th Demon מובילים את הכיבוש בלי בכלל לחשוב על מנוחה, ומכינים את האוזן לאחת מנקודות השיא באלבום - Kill Fashioncore . הפעם מדובר בקטע ברוטאלי ודורסני שהכותרת שלו מסבירה הכל, גם בלי להתעמק במילים המשעשעות.
בהמשך מגיע דמיון ל- Lamb Of God (מינוס הנגיעה הדרומית) עם Faithless, בזמן שדמיון תמוה יותר ל- The Red Chord מציץ ב- Manticore והשתולות הריפים לא מפסיקה גם ב- Cotard's Syndrome העוקב. גוון של גיוון, בדמות גיטרות אקוסטיות וקצב של דהירה לקרב, מעשיר את The Egyptian March ומשלים את תמונת הכיבוש הרומי סופית.
אז כן, יש ב- Either Caesars of Nothing מעט מאוד גוונים חדשים. וכן, בסופו של דבר האלבום הוא לא יותר מתוספת של דת'/ט'ראש (או דת'קור נטול שירה נקייה), שלא מסתיר שורשים נראים לעין של ט'ראש קלאסי בדמותה של Slayer בעיקר – אבל כל זה לא אומר שדת' מטאל ממוצע זה דבר רע. להיפך, כל מטאליסט טיפוסי ישמח לכזו תוספת משובחת של ריפים רצחניים, תיפוף עצבני ואווירת קרב טוטאלית.
עופר ויינר
