2009-12-24
וריאציה מאולפת, כמו גרסת מוזיקת-מעליות, חיוורת של
Nine Inch Nails עולה בראש עם כל הלחישות וריבוי השכבות ב- Escape , השיר הפותח את אלבומה השלישי במספר של
Thirty Seconds To Mars. האלבום This Is War צועד בבטחה באותה דרך סלולה ונקייה שלא מאפשרת לחברי הלהקה לברוח מלזמזם פזמונים מעוררי בחילה שמגיעים לרוב מערוץ המוזיקה MTV2 .
הפעם, 30STM השלימו את הפניה שלקחו בין אלבום הבכורה לעוקב לו. אמנם הם התקדמו מאז בכורת הרוק האלטרנטיבי המשובח שיצרו באלבום הראשון אל מחוזות אימו-רוק מוערך יתר על המידה בשני שלהם, A Beautiful Lie , אבל יכול להיות שהיה עדיף דווקא לא להשלים עם This Is War את הפנייה כמו בשיעור נהיגה אלא דווקא לסטות כדי לגלות מה יש בשוליים. ג'ארד לטו, שאנון לטו וטומו מיליסיביק התקדמו לשלב הבא, ברור, אבל באופן ששם יותר משלוש שכבות גומי על כל אחד מהם ומעלים חלק גדול מההנאה שכל מעריצה שמוצאת אותם מושכים תוכל לחוות.
בעוד ש- This Is War נפרש, הגיטרות מתכווצות בצעד ענק אחורה ומאפשרות לקולו של לטו להמריא בסינגל Kings and Queens או בשיר הנושא. קריצות בלתי פוסקות אל הרכבים ברמת פופולריות שונה כמו Angels And Airwaves או U2 (בשיר Close to the Edge למשל; דה אדג' הוא גיטריסט U2) פוגשת את My Chemical Romance צצות לאורכו ולרוחבו, רק ששום חלק לא ממש תופס אותך. אין קטעי גיטרה מובילה אלא רק ליווי וקצב, אין שירה יוצאת דופן אלא רק הטיפוסית של לטו שמלווה באופן שנשמע כפוי במקהלת-מעריצים, אין קטעי באס מיוחדים, אין קטעי תיפוף מרשימים – דבר כאן לא ייחרט בזיכרון המוזיקלי לאורך זמן מלבד העובדה שקיבלת את האלבום במתנה לחג המולד (בהנחה וגילך לא עולה על 16 וארץ מערבית היא הבית שלך) והגימיק של 2000 עטיפות האלבום השונות (כולל תמונות של מעריצי הלהקה ואושיות מוזיקה/טלוויזיה שונות).
אמביוולנטיות היא התחושה שמלווה את ההאזנות לרעיון, המבוצע בגדול היטב, של 30STM לסינת'רוק. בתור התחלה, יש כאן ניסיון גרנדיוזי ליצור פרוגרסיב רוק מובל-סינתיסייזר, המנסה לאחוז ולו באצבע אחת באיכויות של M83 ו- Archive המוערכות (במיוחד ב- Stranger in a strange land ו- Vox Populi). סולן הלהקה ג'ארד לטו אפילו העז לומר שלא מדובר באופרת-רוק אלא ביצירה רוחנית קונספטואלית המכילה ליריקה אופטימית. הצרה היא ש'ליריקה אופטימית' מיתרגמת מהר מאוד ל'אימו-איצטדיונים' בדיוק כמו שהשמות U2 ו- The Killers (להקות שנוכחותן יותר מסתם מורגשת) מיתרגמים מ'להקות רוק' אל 'בלונים נפוחים, מלאי אוויר חם, המופיעים על במות מול רבבות וכל קשר ביניהם לבין האמנות שבמוזיקה מקרי'.
אם כך, 30STM עברו את כל הצרות שבתביעה משפטית מצד חברת התקליטים הקודמת שלהם Virgin (וחתמו בסוף עם חברת-האם EMI), ערכו ערב בשם The Summit (אירוע שנע על התפר בין סשן הקלטות להופעת בכורה, בו הושמעו לראשונה שירים מהאלבום הרבה לפני שיצא והוקלטו קולות המעריצים לשימוש באלבום), שכרו את שני המפיקים זוכי פרס הגראמי Flood (עבד עם U2, דפש מוד, The Killers ו- The Smashing Pumpkins בין השאר) וסטיב ליליוויט (גם עבד עם U2, מוריסיי וכו') שליטשו כל פינה וחצי שפיץ מההקלטות אל חיבוקו המקבל של הקונפורמיזם, הגיעו עד הוואי כדי להשתעשע עם קניה ווסט (הגרסא שלו ל- Hurricane לא עברה את הניפוי הסופי) ובסופו של דבר יוצא שהשקיעו יותר משנתיים שלמות עד שהיה להם אלבום מלא ביד – ועדיין, כל מה שיש להם שם היא יצירה שפשוט חסרים לה כמה סנטימטרים מלעלות על המתקן הכי שווה בלונה-פארק של עולם המוזיקה. אל תבינו לא נכון- This Is War יכול בקלות לעלות על רוב המתקנים, לכמה סיבובים שירצה ואפילו ממש ליהנות מהחלק המותר לו בפארק, רק שבולט בו החוסר הקטן. ההבדל הוא אותו אחד שבין להיות "מעל הממוצע" לבין להיות "מצויד".
עופר ויינר
