2008-07-05
אני חייב לומר שלא ציפיתי למה שקיבלתי מהאלבום הזה. ראיתי את העטיפה האולד-סקולית, ואת התמונה של שני חברי הלהקה הנותרים, וציפיתי לאלבום בלאק מטאל, במקום זה קיבלתי אלבום ט'ראש אמריקאי מושחר משהו, שבונה על מהירות גבוהה, שירה צרחנית אגרסיבית, וביצועים מעולים של הגיטריסט.
האלבום מיד הזכיר לי ט'ראש ישן משנות השמונים, מהתקופה שבה הסולנים לא חיפשו תפקידים מלודים. זה ז'אנר שעדיין חי מאד באירופה, במיוחד בשנים האחרונות, אבל לא ציפיתי ליותר מידי מלהקה אמריקאית, והם הפתיעו אותי לטובה כאן.
האלבום נפתח עם Buried Alive, שיר מהיר ואגרסיבי שנותן כמה ריפים ט'ראשים חזקים ומשלב אותם בשירה המחוספסת, כל זה מיוצג בסאונד ברור, גם אם לא מלוטש מידי. המקום שבו הלהקה מפתיעה במיוחד הוא בלידים המלודים שלה, שנשמעים כמו כאלו של להקה וותיקה בהרבה.
שאר השירים עובדים פחות או יותר באותה מתכונת, כשבשיר Divine Liar הלהקה נותנת גיון מסוים ומורידה את הרגל מהגז לכמה רגעים, בשיר שמזכיר את Slayer של Hell Awaits. הוא מכיל כמה ריפים חזקים וגם תחילת הליד מזכירה את Slayer באופן שקשה לפספס.
החולשה היחידה של האלבום היא בכך שללהקה אין מתופף, והם משתמשים בתיפוף מתוכנת. בדרך כלל זה היה משמיד את האלבום, אבל הם עושים את זה לא רע ויכול להיות שהייתי מאמין שזה מתופף אמיתי אם לא היה את סאונד המצילות הייחודי לתיפוף מתוכנת, שאותו פשוט אי אפשר לשנות כמו שצריך.
זה לא שהאלבום נפגע מזה, אבל מתופף אמיתי היה יכול לעבות את הסאונד ולהוסיף להם הרבה.
לסיכום, יופי של ט'ראש אולד-סקול, לא שיא המקוריות, אבל בהחלט מספק ומהנה לאוהבי הסגנון.
אלון מיאסניקוב
