2008-05-24
לא שמעתי בעבר שום דבר שלהקת הבלאק מטאל הבלגית הזו עשתה, וזה די מצטער- כי מדובר באלבום השלישי המעניין והמאתגר במיוחד של להקה שבהחלט נשמע שיש לה מה לומר.
מבחינה מוזיקלית הלהקה עושה בלאק מטאל מופשט ובסיסי, מבוסס על ריפים ומקצבים ולא על מלודיות אפלות גדולות או דרמטיות במיוחד, זה מהודק יחדיו עם סאונד מלוטש למדי, גם אם לא מופק מידי, בהחלט שינויי מרענן לגישה המסורתית של הבלאק של "הקלטתי את זה במרתף של סבא שלי".
השירה היא מיד-ריינג' שקרובה לדת' מטאל, שוב שינוי מהצרחות הגבוהות שמסמנות להקות אולד-סקול בלאק אופיניות.
זה שהלהקה עושה משהו שונה עם הבלאק שלה ברור די מההתחלה, השיר הראשון המלא באלבום לאחר הפתיחה הוא שילוב של ריפים בלאקים קודרים עם יציאות מוזרות, כמעט אוונגרדיות שלא ממש דומות לשום דבר אחר שנעשה במסגרת הז'אנר. השיר גם משלב סאמפלים רבים ממה שנשמע כסרטי אימה קלאסים, והוא מסתיים עם מה שנשמע כמו חלק מפסקול של סרט קלאסי של Hammer הבריטים.
השיר שממשיך משם הוא Chaos Injector, שלוקח דברים אפילו יותר רחוק מבחינת המוכנות של הלהקה לנסות דברים חדשים, ריפים מאד לא אופייניים לסגנון, ושבירת מקצבים שלא דומה לשום דבר אחר ששמעתי, שוב – מדובר כמעט בפרוג מבחינת הגישה הבלאק מטאלית הפשוטה יותר שהלהקה נוקטת בה מבחינת האגרסיה.
משהו ברור מאד הוא תחושת חוסר-הנוחות שהלהקה הזו מצליחה לטעת במאזין, קטע ארוך המבוסס של דיקלום נשי כמעט פסיכוטי מסביר כמה דברים, הרקע המוזיקלי של השיר הוא הטיית כובע ברורה לכיוון Celtic Frost, וזה כנראה מבהיר מאיפה הלהקה לקחה את הרצון שלה לנסות דברים שונים, Celtic Frost היו אחת הלהקות היחידות שהעזו לנסות ולשלב במטאל הקיצוני שלה כל כך הרבה דברים שונים וניסיוניים.
לסיכום, זה בהחלט אלבום בלאק קודר, קיצוני ומדכא, אבל רק המאזינים היותר נועזים של הז'אנר יוכלו להבין את העומק שיש כאן, כמה דרגות עמוק יותר מהתפיסה של "אני אוהב את השטן" המאפיינת להקות בז'אנר.
אלון מיאסניקוב
