2008-04-30
"בעיקרון מה שחשבנו עליו כשנכנסו לאולפן היה שאנחנו רוצים לנגן מהר" - את המשפט הזה אמר Mike Miles על Accelerate, האלבום החדש של REM. ואולי דווקא ההצהרה הזו, שהיא כביכול בלי אג'נדה מחשבתית עמוקה, אלא יותר צורך וגחמות נטו הם אלו שגרמו לדיסק החדש להיות הדבר הכי טוב שהם הוציאו מאז 1996.
New adventures at the Hi – Fi היה האלבום האחרון הטוב באמת שהוציאו REM; בנוסף, זה גם האלבום הכי פחות מוערך ע"י הציבור שלהם. זה היה אלבום מעניין, מגוון, ורועם באמת, כזה שכבר לא התאים לפוזת המיינסטרים שהדביקו ל- REM מאז ששרו אתIt's the end of the world as we know it וביססו להיטים רבים כמוMan on the moon ו – Losing my religion. הקהל חיפש מהם להיטים ולא בהכרח עניין או צמיחה. ככה הדיסק הזה מצא את עצמו מפוספס ונעלם.
לעומתו, Up, שהגיע אחריו, תפס הרבה יותר תשומת לב, בעיקר בזכות שירים כמו Daysleeper על תקן Everybody hurts ו- At my most beautiful. זה באמת לא היה דיסק רע, אבל בהחלט לא טוב כמו הקודם לו. מה שבטוח הוא שמאז REM מדשדשים להם בניסיונות כאלו ואחרים שפשוט לא עשו את זה.
באחד הפרקים של הסדרה סטודיו 60, כאשר שני כותבים – לוסי ודריוס – מנסים לכתוב סקיצות חדשות לתוכנית אבל לא מצליחים, אחד הכותבים הבכירים מציע להעלות את הסקיצות שלהם בכל זאת, ואולי התחושה הצורבת של הקהל שלא צוחק תהיה מספיק טראומתית בשבילם כתמריץ לכתוב קטעים טובים באמת. ואולי זה בדיוק מה ש- REM היו צריכים, וזה התגלם באלבום Reveal ו- Around the sun, שפשוט לא היו טובים מספיק.
אז כנראה שהשתיקה הזאת עשתה את העבודה שלה כי עוד לפני ש- Accelerate מתחיל אפשר להרגיש את רוחות השינוי אצל הלהקה. זה התחיל עוד מקודם ליציאת האלבום כאשר ניתן להשמעה בצורתו המלאה דרך אתר החברים Facebook (שזה אפילו יותר נועז מאלבום שלם במייספייס), האתר המגניב לגמרי לכבוד השיר
supernatural superserious, שנותן את האופציה לראות את הסינגל המצוין הזה מנוגן ב -12 הזדמנויות שונות, כולל הופעת-אוטו סוריאליסטית למדי אחת. כדי לסגור את ההשקעה במדיה רשמית קם האתר
ninety nights שבו כל יום, לאורך 90 יום, הלהקה הוסיפה עוד סרטון קצר ומעניין על המתרחש שם מאחורי הקלעים.
אם האלבום היה בינוני, או לא טוב באיזושהי צורה, סביר להניח שמסע הפרסום שפרטתי כרגע היה תופס את מרכז תשומת הלב, אבל אפשר לומר ללא ספק ש- Accelerate נשמע כמו אלבום של להקה שלא רעבה לפרסום, לכסף או להוכיח משהו, אלא פשוט רצתה לנגן את המוזיקה שהם אוהבים, ולנגן אותה הכי טוב שאפשר.
הפתיחה של האלבום עםLiving well is the best revenge לא משאירה מרווח זמן כדי לתהות איך יישמע הדיסק, הגיטרות של פיטר באק כבר מתפרצות בריף מהיר ואחריו עוקב סטייפ בשירה נמרצת, אנרגטית והחלטית כמו שני סוסי מרוץ אחרי יריית הזינוק. מהתו הראשון הם באמת פשוט הולכים ומאיצים להספיק כמה שיותר בכמה שפחות נשימות. קולות הרקע של מייק מיילס רק מעצימות את האנרגיות המטורפות שמשתוללת מאחוריהם.
כשהם נשמעים כמו להקה חדשה שרק מחכה להסתער על הקהל הגדול הם ממשיכים במהירות לשיר Man sized wreath , משמרים את האדרנלין לעוד סיבוב. האלבום כולו הוא אלבום של 11 שירים וקצת מעל חצי שעה באורך, וכולו מרגיש כאילו דחסו אנרגיות של 4 חבר'ה בני עשרים ביום שישי בלילה לתוך דיסק אחד.
על ההפקה אחראי Jacknife Lee, שאני לא מצליח לגבש עליו דעה. מצד אחד הוא עשה עבודה מצוינת בדיסק הזה, והוא גם אחראי לאלבום A weekend in the city של Bloc party שלדעתי היה אחד האלבומים הכי טובים של 2007. מצד שני אפשר גם להאשים אותו באחד האלבומי הגרועים ביותר של US והוא How to dismantle an atomic bomb. בסך הכול יש לו אוסף של אלבומי רוק אלטרנטיבי שמורכב בעיקר מלהקות של הזמן האחרון (להוציא את Weezer , REM ו- U2) כמו Editors , Snow Patrol , The Hives – Kasabian. אם השמות האלו עושים לו טוב או רע, זה לא ברור לגמרי אבל הם גם עדיין לא מה שמסמן אותו בתור ריק רובין הבא (השאלה האם בכלל יכול להיות עוד מפיק גדול כמו ריק רובין אי פעם זאת שאלה גדולה מדי כדי לנסות לענות עליה פה).
Accelerate מדויק בשמו. ההאצה המטורפת של REM חזרה לתוך פנתיאון הלהקות-שמזדקנות-בכבוד היא מרשימה. הם בקלות יכלו, ועמדו להיכנס לרשימת הלהקות שמוציאות דיסק ורק למעריצים אכפת בזמן שהמבקרים ממשיכים לטעון שהם כבר לא מעמידים לאף אחד יותר. אבל אם האלבום הזה הוא באמת קאמבק ולא הברקה חד פעמית, כנראה שמייקל סטייפ והחברים באמת עוד יתקלטו במסיבה של סוף העולם.
רועי פוברצ'יק
