2008-03-24
את העובדה שהאלבום החדש של ניק קייב יהיה אחד המלוכלכים ביותר מזה זמן רב, ושבכללי הוא אחד הטובים שלו, כולם ידעו הרבה מראש ואל תאמינו למי שיטען אחרת.
הסימן הראשון לחזרה לשורשים היה הפרויקט Grinderman שהגיע אלינו שנה שעברה. כאן היה הניתוק הראשון מניק קייב מלווה הפסנתר שקיבלנו במשך רוב שנות התשעים. הוא חזר אלינו עם שפם, מוזיקה כועסת ,מלוכלכת -נוטפת סקס, טוסטסטרון וגיטרות. הסימן השני כבר נאמר במשפט הקודם, הוא חזר והפעם עם שפם.
הסימן השלישי מוצג לראווה בכותרת האלבום החדש Dig!!! Lazarus dig!!!. שלושת המילים הללו, עם סימני הפיסוק והכול, כבר הסבירו איזה ניק קייב נקבל באלבום הזה.
רק ההסתכלות על המילה Dig!!! הכפולה, שהופכת למאיימת עם סימני הקריאה שמצורפים אליה וביחד עוטפים את השם לאזרוס (אלעזר). לאזארוס, בברית החדשה, הוא חברו הטוב של ישו שמצא את מותו בעקבות מחלה קשה. חיבור המילים הזה כבר מצייר את התמונה הסדיסטית של אותו קדוש מעונה, חופר כנראה את דרכו חזרה לקבר, תחת פיקודו המטורף של קייב והזרעים הרעים שלו.
כבר בשיר הראשון אנחנו מקבלים בדיוק את מה שהבטיחו לנו. לאזארוס, יותר נכון לומר לארי, קם לתחייה מהקבר ומתהלך בניו יורק, סאן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. מגלה את החיים המודרניים שהופכים אותו לכוכב, רודפים אותו ובסוף דוחפים אותו לרחוב, לעבדות, לכלא, לבית המשוגעים ולבסוף חזרה לקבר כאשר בין השורות מסתננת הקריאה "אני רוצה שתחפור" שוב ושוב. התמונה נהייתה ברורה?
למרות החזרה המיוחלת הזאת לגוון המקורי שלו, לזה שהגיע לפני תקופת הפסנתר, ניק שאנחנו מקבלים הוא אומנם עדיין אותו אמן מילים, ציורים, זה שאוהב לפלרטט עם הדת, בדידות ואהבה בצורה הכאובה ביותר שלהן, אבל הוא עושה את זה קצת שונה. המילים המשויפות היטב שלו נראות מכוונות לרגש קצת אחר. אני תוהה עד כמה זה רלוונטי לזכור להגיד את המילה 'בוגר' על בחור בן 50, אבל כנראה שהיא מתאימה כאן.
כישרון הכתיבה של קייב הוא דבר נדיר. תמיד היה ותמיד יהיה. צריך רק לנסות לצלוח את 60 העמודים הראשנים של ספרו "ותירא האתון את המלאך" כדי להבין את עומק החשיבה שיש אצלו. בשירים המצב אינו שונה. בראיונות הוא מספר כיצד הוא יושב במשרד עם פסנתר ומקלדות שונות, קורא ספרים, כותב, משכתב, חושב ומוליד לאט-לאט את הילדים שלו. במקרה הזה - 11 ילדים מוצלחים עם גנים שנבחרו בקפידה. הזרעים הרעים, ללא Blixa Bargeld עדיין נשמעים מרושעים, חדים ומהווים את הרקע היחידי שיכול לסחוב איתו את הליריקה המדויקת הזו.
את החזרה למקורות קייב ממשיך בשיר Night of the lotus eaters שמזכיר אפילו קצת עבודה של הרכבו The birthday party מימים עברו. השפעות הפאנק המרוסנות במושכות של עור ומתכת מנסרות לכל הכיוונים הנכונים. רצף הגאונות נמשך גם דרך שירים כמו Hold on to yourself ו-Jesus of the moon ששניהם בגדר בלאדות קייביות ממכרות ביופיין, "האם ישו אוהב רק את הבחורים שמפסידים?" קייב שואל וממשיך את ההתעסקות הכואבת שלו בשאלות הדתיות שנראה שלעולם לא יפתור לחלוטין, ואולי גם לא מחפש את הפתרון.
More news from nowhere , השיר הסוגר, הוא שזירה של 7 סצנות בעלות תחושה של זרות וניכור שמנחה את כולם. ניכור בין אנשים, ניכור במיניות, פיתויים שלא מצליחים ובעיקר אנשים עייפים שמחליפים פנים בין אחד לשני.
בגיל 50, בזמן שרוב האמנים מפחדים לעשות צעד קדימה במוזיקה שלהם, או שכל צעד קדימה אצלם נחשב לעוד צעד לקבר, ניק קייב ממשיך בדרך המוזיקלית שאצלו נראית עוד ארוכת טווח ומלאת חוויות.
האנרגיות, ההשראה והפאסון שיש לו הם דבר שבגדר הנשגב מהבנת כל אותם ילדים בני 20+ שמשחקים במוזיקה כיום.
רועי פוברצ'יק
