2008-01-14
אולי זה בגלל תנועת היבשות, אבל כנראה יותר בגלל אירועים מסוימים שקרו באחד מימי ספטמבר של תחילת העשור, קיימת תחושה שארצות הברית מתרחקת משאר העולם. יחד עם הקושי לפשוטים כמונו להשיג ויזה או סתם לעבור את הבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה בניו יורק בלי צלקות נפשיות, קיימת גם בועה של תרבות פופולארית אמריקאית שיותר מרוכזת בעצמה מאשר מנסה להגיד משהו עם משמעות לעולם שבחוץ. כנראה שהמלך הבלתי מעורער מעדיף להסתגר בתוך מגדל השן שלו וללטף את עצמו עד שיחזיר לעצמו את ביטחונו העצמי. אבל מי בעצם יכול להאשים אותו.
בון ג'ובי, שתמיד היו עמוק בתוך המיינסטרים האמריקאי, הצליחו סוף סוף, אחרי 19 שנה לכבוש מחדש את פסגת טבלת המכירות האמריקאיות עם אלבומם האחרון "
Lost Highway" וכנראה התרומה העיקרית להישג היפה הייתה העובדה שזהו אלבום ברוח מוזיקת קאנטרי שגם נכתב בנאשוויל.
לכבוד האירוע הוחלט לצלם הופעה של הלהקה בה היא מבצעת את שירי האלבום אחד לאחד ובסדר הופעתם בדיסק.
תפאורת הבמה היא כמו של תחנת דלק בפתח של עיירה אמריקאית טיפוסית בה עוצרים למנוחה מנסיעה ארוכה. עמודי חשמל על רקע של שמיים פתוחים, וקירות של בר עם אוירה ביתית חמה משמשים רקע שיוצר יותר תחושה של סיטקום מיושן בטלוויזיה מאשר הופעה של אחת מלהקות האצטדיונים הגדולות של עולם הרוק. לכל זה תוסיפו אולם קטן שכמו הבמה גם הוא מואר וקהל שנראה כאילו יצא לטיול צ'ופר מטעם חברת ההיי-טק בה הוא עובד, ותקבלו בעיית אמינות לא קלה בשביל מישהו שלא חי ונושם את עולם המושגים התרבותי של האמריקאי הממוצע.
ללהקה מצטרפים עוד כינור, מנדולינה ושאר כלים שנועדו לחזק את אווירת הקאנטרי וביחד הם נותנים שעה וחצי של שירי האלבום ביחד עם שלושה שירים ישנים (Wanted dead or alive" " האלמותי, "It's my life" ו- ""Who says you can't go home ).
בון ג'ובי תמיד ידעו להופיע, הם אוהבים את המוזיקה ואת החיים שלהם ככוכבי רוק, והמשפחתיות החזקה שקיימת ביניהם, שלא הייתה מביישת גם את הסופרנוס, תמיד עוברת הלאה לקהל. לא לחינם הם שרדו את מות עידן להקות השיער, את הגראנג' את ההיפ הופ וכנראה גם מה שיבוא בהמשך, כדי להמשיך למלא אצטדיונים ברחבי העולם.
אבל הפעם המוזיקה גם לא עומדת לצידם. אלבומם הטוב באמת האחרון היה "These days" שיצא ב 1995 שבו הלהקה באמת הוכיחה את יכולתם כמוזיקאים אמיתיים שיכולים להתעלות מעל אופנות שטחיות של ז'אנר, וגם אם רוק מיינסטרים הוא לא הכוס קפה של מבקרי המוזיקה בעולם, האלבום היה אמיתי ומרגש. מאז נכנסה הלהקה למעיין שבלוניות בחומר שהיא מוציאה וקשה להפריד בין אלבום אחד לאחר. כמובן שיכול להיות שזה רק אני, אבל הרבה לא עובר בשירים הפעם, בניגוד להצהרות של חברי הלהקה לגבי הכנות המוזיקלית ששרתה במהלך הקלטת האלבום.
בתוספות של הדי.וי.די אפשר למצוא ראיונות של חברי הלהקה, תרשימים של התפאורה וגם הופעה ללא קהל של חמישה שירים באווירה של מועדון קטן. ההרכב שנראה יותר רגוע מבצע גם קאוור יפה ל "Hallelujah" של לאונרד כהן. הפעם הלהקה נראית במקום שהוא יותר טבעי לה, והדבר בהחלט מדגיש את הדברים הפחות טובים שבהופעה המרכזית.
עם כל הקלישאות על הלהקה והז'אנר אי אפשר לקחת מבון ג'ובי את המסירות והאהבה למה שהם עושים, חומר שהוא הכרחי למוזיקה טובה באשר היא אבל לא תמיד נפוץ גם בשוליים הכי "אמנותיים" של עולם המוזיקה. הפעם, למרות נתוני מכירות ועשרות בלונדיניות בקהל שאומרים אחרת, החומר הזה לא מספיק בשביל לא אמריקאי שכמוני להרגיש קסם אמיתי, ואפילו עוד לא דיברתי על השיער והבגדים של ריצ'י סמבורה...
אופיר שלו
