2008-01-05
אני חייב להודות שכמי שהתחיל להאזין למטאל לקראת סוף שנות השמונים קל לי לזהות ולהבין את הקסם המיוחד ששוכן בליבו של האלבום החדש של
להקת הבלאק מטאל האגדית הזאת. נכון, אני לא "זקן" בתחום כמו שני חברי ההרכב, אבל גם אני מכיר את התחושה של לחפש מציאות בחנויות תקליטים יד שנייה ולמצוא באושר אלבום מלוכלך וקיצוני של מטאל קודר, בדרך כלל מ
בית היוצר של חברת Peaceville הבריטית, שבה גם יוצא האלבום הזה תחת הלייבל המשותף של הלהקה ושלהם.
בחוברת של האלבום הזה חברי הלהקה נוקבים בלא מעט שמות של אלבומי אולד-סקול פרימיטבים ולא מוכרים במיוחד שאני זוכר לטובה, חלק היו נכסי צאן ברזל של רשימת ההאזנה שלי בתקופה ההיא, ורק זה מספיק כדי לעשות אותי מאושר ממה שהם עושים כאן.
מבחינת המוזיקה הלהקה עושה פה משהו שאני שמח מאד שהוא הכיוון שאליו הם פנו. לאחר ה EP האחרון NWOBHM הם ממשיכים עם אותו כיוון של טריביוט לאותן להקות שהשפיעו עליהם, ומתרחקים מכיוון הבלאק הפרמיטיבי הקר והקיצוני של The Cult Is Alive, אלבום שהשאיר אותי אדיש. כאן הם עושים ט'ראש אולד-סקול של ממש, שבכל שיר נוגע בלהקה או בסגנון קצת שונה שהשפיע עליהם.
למרות שהסאונד מחוספס וגס, כמו שרגיל אצל הלהקה, הוא ברור מספיק כדי לתת לריפים הזכירים וללחנים מלאי האנרגיה לזרוח דרכו, וזה מתחיל עם These Shores Are Damned המעולה, ממשיך עם Canadian Metal, שכולו מחווה ל Venom משולבת עם ספיד מטאל קנדי קדום בסגנון Razor, ו The Church Of Real Metal מצליח לשתול כמה מלודיות פרימטיביות בתוך השיר באופן שלא הייתם מצפים מהלהקה. כמו שאמרתי, זה שהלב של האלבום במקום הנכון הוא הדבר שתורם לו הכי הרבה, ההתלהבות והאהבה של חברי הלהקה למוזיקה שהם עושים ניכרת כאן בכל צליל.
שני חברי ההרכב חולקים את תפקידי השירה, Nocturno Culto עושה את השירה המחוספסת שמזכירה לפרקים את מה שעשה עם שירת הבלאק שלו בעבר, ו Fenriz נותן בשירה שמזכירה את למי איש Motorhead בשיר כמו Fuck Off And Die שכולו גישה תוקפנית ומחוספסת.
בקיצור, אחד האלבומים המתגמלים והאנרגטיים ביותר שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות בסצנת המטאל הקיצוני, הח'ברה האלה הם עדיין אחד הדברים הכי מיוחדים שקיים במוזיקה העכשווית.
אה, יש לאלבום גם ציור עטיפה גאוני.
אלון מיאסניקוב
