2007-11-05
יש לכם שתי שניות בלבד לחשוב לאיזה דבר גדול ומלוכלך התכוונו חברי Every Time I Die לפני שהם יישלחו בעיטה-מסובבת בסגנון צ'אק נוריס בדמות השיר הפותח No Son Of Mine היישר אל הפנים שלכם. הבאפלואים האלה (מלשון Buffalo , ניו-יורק) נראים בלתי מנוצחים באלבום הרביעי שלהם שנושא שם שמצהיר באופן ישיר על התוכן שלו. ישר מההתחלה האלבום הזה בוטה, כ-ב-ד, ומאסיבי, בדומה מאוד למה שעושות Norma Jean , Poison The Well ו- The Bled בימינו.
מלבד התחביר המעט תמוה בשם השיר הבא, Pigs Is Pigs, סולן הלהקה Keith Buckley מוכיח את כישורו הכתיבה העילאיים שלו בשורות כמו:
And if you still believe/ That man guilty of love cant survive/ Then Hang 'em high or not at all
וזה עוד מבלי להזכיר את הגרון הצרוד שלו והצרחות העמוקות שיוצאות ממנו. שני הגיטריסטים, Jordan Buckley ו- Andy Williams , מביאים ריפים הופכי-מעיים (כמו ב- Rebel Without Applause, A Gentleman's Sport ו- Depressionista) ורצפי-אקורדים מרשימים (Leatherneck ו- No Son Of Mine למשל), ולא משאירים רגע משעמם אחד. השניים משלבים רוק דרומי (כמו ב- Rendez-Voodoo ו- Buffalo Girls, מהשירים הטובים יותר באלבום) אל תוך סגנון ההארדקור המטאלי שהם כה-מזוהים איתו (יש שיגידו מטאלקור) ויוצרים אלבום כל כך מחומש ועמוס עד שתשקלו לקחת שני כדורי אקמול ולהתקשר להודיע שלא תגיעו מחר בבוקר.
Every Time I Die קיימת כבר מ- 1998, ועבדה במהלך השנים קשה מאוד (רוטינת האלבום-טור-אלבום-טור המוכרת) כדי להשיג לעצמה מקום מכובד כמובילה במה שנקרא 'המטאל המודרני'; הם הופיעו לצידם של השמות הגדולים במטאל, מן הסתם הרוויחו קצת כסף, אבל בעיקר הרוויחו מעריצים שנשארו עם הלהקה לא רק בגלל המומנטום והפופולריות של המטאלקור אלא בגלל שמדובר בלהקה איכותית, שסומן עליה משום-מה איקס גדול שנראה למרחקים....אז איזו דרך טובה יותר למחוק אותו הייתם מציעים מלבד להשחיז את הגרזנים (נו, גיטרות) ולתקוף בכל הכוח עם אלבום גדול באותה מידה?
ב- The Big Dirty הלהקה השילה מעצמה הרבה ממאפייני המטאלקור הסטנדרטי (כולל ריבוי ברייקדאונס, שירה נקייה, מלודיות דביקות וכו') ובמקום זאת לקחה את גוון הרוק הדרומי (כמו ב- We'rewolf ו- INRIhab), משפטי המחץ (
You don't live until you're ready to die) והשנינות - מאפיינים שהיא כה מזוהה איתם - לרמה שלא נראתה קודם לכן. על פני השטח, נראה שהאלבום הוא מעין שילוב בין שני האלבומים הקודמים (Hot Damn של 2003 ו- Gutter Phenomenon של 2005), שמכסה בדיוק את החלקה ביניהם, אבל מתוך איכול חוזר ונשנה מובן ש- Every Time I Die החליטו ללכת נגד מה שמצופה מהם, מבלי להתחשב בתגובות שיקבלו, וללטש את סוג המטאל החימתי שהם עושים כל-כך טוב במקום לטעון שהם 'מתקדמים'. הם לא מעמידים פנים שהם מישהו אחר או שיש כאן איזושהי 'התפתחות' אפילו לשנייה, והם לא מתכוונים לשנות שום דבר בשביל אף אחד. זה אולי נשמע קיטשי, אבל התוצאה מדברת בעד עצמה.
בשלושים ושש הדקות הקצרות של הטורנדו The Big Dirty הלהקה מתפרצת פנימה, שוברת כל מה ומי שעומד בדרכה ומשאירה אחריה תוהו ובוהו. כל שיר הוא כמו לגימה נוספת של ג'ים בים – יש לו צריבה מוכרת בגרון אבל זה לא כל מה שיש בו. רגע אחרי ש- Imitation Is The Sincerest Form Of Battery , השיר האחרון, נחתם בשורות:
"My job here is done/ It is better to destroy than to create what is meaningless/ So the picture would not be finished" הנשימה נעתקת, הפה נותר יבש, האוזניים עדיין מצלצלות והידיעה שחווית הרגע סוג של התגלות מחלחלת פנימה.
Every Time I Die הם סוג הלהקה שלא מוכנה לאכול *** מאף אחד, ועם אלבום הטורנדו הזה זה כאילו הם פורצים לבית שלכם, מחרבים כל מה שאפשר ואומרים: "אנחנו כאן, אנחנו
גדולים, אנחנו
מלוכלכים, ואם אתם לא אוהבים את זה פשוט נלך לחגוג במקום אחר. רק תנקו קצת, מטונף פה".
עופר ויינר
