2007-08-22
מצב הפופולאריות של מרלין מנסון נמדד קצת שונה מאשר שאר כוכבי הפופ למיניהם. בעוד שרמת ההשמעות שלהם נמדדת על ידי מכירות ומיקומם במצעדים, מנסון נמדד על פי כמה מהר מאשימים אותו בהשחתת הנוער ברגע שיש מקרה התאבדות/ירי/אלימות של הנוער. ועד כמה שלא נעים להגיד, באירוע הירי בקולג' האחרון שהיה, אף אחד לא הצביע לכיוונו.
זה לא סוד שכבר הרבה זמן לא שמענו משהו רלוונטי מצד מנסון, שגם הבין לאחרונה שהוא צריך להרים את עצמו ולעשות משהו משמעותי במוזיקה. נכון, הוא הספיק לעשות גרסה שווה ביותר ל-This is Halloween בגרסא המחודשת של "הסיוט לפני חג המולד", אבל זה כנראה לא ייחשב בטווח הארוך.
Eat me, Drink me הוא כנראה סוג של אלבום תראפי למנסון וגם כנראה הכי קרוב לשירי מערכות יחסים בנאליים שנשמע ממנו. אומנם עולם הדימויים שלו לאהבה שבורה, דיכאון, ומערכת יחסים שמתפוררת לא נובע מאותו מעיין בלתי נדלה של פרפרים כמו המעיין של ג'יימס בלאנט, אבל גם למנסון יש לב, והוא מבטיח שאם לא ישברו לו אותו, הוא לא ישבור את משקפי השמש בצורת לבבות שלכם.
מרלין מנסון מוציא את הדיסק לא הרבה אחרי שהתגרש מ-
Dita Von Teese ומודה ברבים על מערכת היחסים שלו עם
Evan Rachel Wood - מה שגורם להרבה תהיות לגבי מי באמת הייתה ההשראה לאלבום הזה. מצד אחד, Wood בת ה- 19 מככבת אצלו בקליפ הראשון מהדיסק החדש, לשיר Heart shaped glasses , אך מצד שני הליריקה פה בעיקר מתעסקת בפרידה ומערכות יחסים לא תקינות.
הבעייתיות פה היא שהקריירה המוזיקלית של מנסון הולכת יד ביד עם מיני מפגנים של אבנורמליות וסטיות של הטבע מאשר עם בעיות שגרתיות של הלב. ולא משנה עד כמה הוא משתמש באל"ף בי"ת של גותיקה לילדים כמו חג המולד, ערפדים והרבה דם, הנושא פה הוא עניינים שבלב. והפעם לא בכזה שהוצא מגופה מרוטשת מתחת לבית שלו.
מוזיקלית, מנסון נשמע רך יותר והרבה פחות כועס. הוא נשמע פגוע, רגיש, ומחפש אוזן קשבת. הריפים שלו הרבה יותר בלוזיים, ונטועים ברוקנרול המסורתי. אפשר למצוא אותם בשירים כמו Putting holes In happiness לדוגמא, גם בסולו גיטרה הארוך וגם בריף הכללי של הגיטרות. The red carpet grace נשמע כמו משהו של Queens of the stone age , ואם זה לא מסביר לכם שהעטיפות של מנסון נהפכו להרבה יותר מאיימות מאשר המוזיקה שלו, כנראה לא יהיה לי משפט שיסביר.
Eat me, drink me מציג מנסון חדש. גם מוזיקלית, וגם לירית. הקיבעון שלו על הדמות הגותית המורבידית, גם בסאונד וגם במראה החיצוני של המוזיקה שלו הם כנראה הדברים שמחזיקים אותו במקום ומונעים ממנו להתקדם הלאה. זה חבל, כי כרגע הוא יכול היה לעשות צעד לכיוון להמציא את עצמו מחדש, במקום זה הוא בוחר להשתקע באותה גומחה ומוצא את עצמו מרגיש לא בבית בתוך המחסה שלו.
רועי פוברצ'יק
