2007-08-14
בכל גל ההוצאות המחודשות הזה שתוקף אותנו, יש חלק קטן מאוד שמצדיק את עצמו. ביניהם אפשר למצוא את הגרסא הכפולה והמצוינת של Daydream Nation מבית Sonic Youth, או הגרסאות המשופצות בצורה מופתית של ה- Doors. אבל בינתיים ההוצאה הכי מוצדקת לדעתי היא שני האלבומים של הרכב הפלא The Traveling Wilburys.
אחרי כמעט עשור של היעדרות מהמדפים, שני האלבומים יוצאים במארז מיוחד שכולל את שני הדיסקים (וכמובן כמה בונוסים), דיסק די וי די שבו אפשר למצוא סרט המתעד את הלהקה לאורך תקופת חייה הקצרה (כולל ליווי די אינטסיבי של הקלטות האלבום הראשון), וקליפים שונים. בנוסף ישנה חוברת מושקעת למדי עם מידע וסיפורים על התקופה.
ה- Traveling Wilburys היה שם ההרכב שכיסה על שמותיהם של חמישה אמנים, שרק המראה שלהם על עטיפת האלבום יצר ציפייה וחשק שכמעט בלתי ניתנת למענה; החיפושית ג'ורג' הריסון, רוי אורבינסון האגדי, טום פטי (שמוכר לחלק דרך Tom Petty and the heartbreakers), הטרובדור הנצחי בוב דילן, והמוח מאחורי Electric Light Orchestra ג'ף לין.
למרות שההיכרות בין החמישה הייתה וותיקת שנים, היה זה בי סייד של ג'ורג' האריסון שהוליד את הסופרגרופ הזה. משיר אחד, Handle With Care , שהפך לקלאסיקה מיידית החליטו החמישה לכתוב עוד שירים ביחד ולהפוך את שיתוף הפעולה לדיסק.
אלבומם הראשון של ה- Traveling Wilburys שנקרא בפשטות Vol.1 הפך לקלאסיקה מידית. האלבום שהיה אלבום רוק מצוין הציג חיבור שנראה טבעי כל כך בין שלושה דורות של מוזיקאים שכל אחד מהם השאיר את חותמו בנפרד, ועכשיו באו לעשות את זה יחד.
קשה להישאר אדישים לשירים כמו End of the line , Last Night ו- Handle with care. השילוב בין החמישה יצר כימיה נדירה בין רוק'נרול שנטוע עמוק בבלוז עם הרומנטיקה הלירית שיותר מזכירה את ימי הבתוליות של עולם הרוק. בסוף שנות השמונים כשהמילה סקס הייתה מילה טרנדית כל כך באיסורה, הם עדיין בחרו להחליף את המובן מאליו בדימויים שנלקחו היישר ממגזין מכוניות וסגנון חיים.
מעט אחרי שיצא האלבום הראשון Roy Orbinson לקה בהתקף לב ונפטר. הרביעייה הנותר הוציאה כשנתיים לאחר מכן את האלבום The Traveling Wilburys Vol 3. גם הוא קצר הצלחה לא מעטה, אומנם לא הגיע לרמתו של האלבום הקודם. רוי אורבינסון בולט בהיעדרו וה- Wilburys דואגים לציין שגם להם הוא היה חסר. אפשר אף לראות בקליפים מהאלבום השני את הכיסא הריק עם הגיטרה היתומה עליו. ותמונה של אורבינסון לצידה.
למרות ששני האלבומים זכו להצלחה, זה הראשון שנשאר על סטאטוס יצירת המופת. כמו שג'ורג' האריסון אמר פעם בהתייחסות אליו: "אולי היה ירח מלא או משהו". הפרויקט, למרות שתמיד היה נחשב לבייבי של האריסון, הוא שיתוף פעולה הומוגני של כולם, ולא צריך להתאמץ לזהות מי הכוח המניע של איזה שיר. בוב דילן תורם את הטקסטים הנוקבים ואת יכולת מספר הסיפורים שהוא ניחן בה כל כך. רוי אורבינסון מוכיח שהיכולות שלו לא נעלמו אף פעם עם Not alone anymore. כל פעם שאחד אחר לוקח את המושכות ומוביל שיר השאר נשמעים כאילו נולדו ללוות אותו מצד אחד, מצד שני שומרים על ייחודיות שטמונה רק בהרכב הזה.
המהדורה החדשה מצליחה להעצים אפילו את הקסם שנשפך בצורה טבעית כל כך מהמוזיקה שלהם. הדי.וי.די שמספק הצצה לפועלם של חמשת המוחות הגדולים הללו רק משאיר טעם לעוד ועוד, ונותן הצצה חטופה לחברות נדירה שחברה לה לשני אלבומים מצוינים, מלאי השראה ונטולי אגו. מה שנשאר הוא כישרון טהור.
רועי פוברצ'יק
