2007-08-14
כל המי ומי בתעשיית המוזיקה האמריקאית עושה רושם שיש לו הרבה מה להגיד כנגד אותה אמריקה שבה הוא חי, על ההשפעה שלה בתור ה"מערב" על ה"מזרח" ועל מה הוא חושב שיקרה, על איזו אפוקליפסה תבוא עליה אם תמשיך באותה הדרך. גם דייב מאסטיין, יליד קליפורניה ואל חי בסטנדרטים של ט'ראש, בתורו, החליט לקרוא לאלבום האחת-עשר של Megadeth בשם המאוד פרובוקטיבי United Abominations , וזה רק הקרם שמקשט את העוגה; הדבר הראשון שרואים כשנזרקת לעברך, לעבר הפרצוף האמיתי והמכוער של החברה בימינו. בעצם אין שום דבר מצחיק בעוגה בפרצוף מהסוג הזה, אלא רק עצם הפגיעה בפרצוף עם האלבום הזה; אולי האלבום החד, הרציני והארסי ביותר מבית Megadeth עד היום.
בתור אלבום שכבר הספיק להיות מגונה ומוחרם ע"י מסמך רשמי כזה או אחר של האומות המאוחדות (Untied Nations , מכאן משחק המילים בשם האלבום), אפשר לומר ש- United Abominations מכה עם כל הארטילריה בפוליטיקה של השנים האחרונות ושל ימינו, ובאנשים (אם אפשר לקרוא לפוליטיקאים אנשים בכלל) שמניעים אותה.
מלבד שיר הנושא העוקצני, עם קטעי החדשות, שמצליף באו"ם בלשון חדה על כל מחדל שנראה בתקשורת או הוסתר ממנה, אפשר למצוא גם דימויים מאוד ברורים ב- Washington Is Next!, החוזה כי ארה"ב תהיה האימפריה הבאה ליפול, וגם כשמאסטיין באופן בוטה אומר (בתרגום חופשי): "אנחנו במרחק מלחמה אחת מאמריקסטן/ זה אל נגד אל, התמוטטות האנושות" בדו-קרב הגיטרות שלו ושל גלן דרובר ב- Amerikhastan – כל אחד מהם הוא עוד שכבה של זעם, עוד שכבה של האמת כפי שהאדמוני המדובר, ועוד רבים אחרים, רואים אותה. אפשר בקלות לדמיין את מייקל מור (במאי סרטים עצמאי: "באולינג לקולומביין", "פרנהייט 9/11") עם טייפ גדול והדיסק הזה בתוכו, מסתובב מחוץ למשרדי האו"ם הראשיים ברגעים אלה ממש. אפשר גם לקרוא לזה "תיאורית הקונספירציה על פי מגהדת'", אבל אני לא אהיה מופתע אם הבשורה על פי דייב תגיע במבזק החדשות הבא.
הסאונד הצלול (שלוש קריאות הידד לאנדי סניפ עליו) גורמות אפילו לריפים היותר מורכבים של מאסטיין להתיישב בנינוחות באזור עור התוף, בלי להעמיס לרגע או לאבד שום תו בדרך. הסאונד ה"עכשווי" מחמש את Megadeth בשני תותחים כבדים – באס ותופים - שמהדהדים בראש יחד עם המחשבות שהאלבום מעורר, אין ספק שזה תואם להם יותר מאשר סאונד רוק-האצטדיונים החלול של שנות השמונים ותחילת התשעים.
בכל הנוגע לקול של דוד דייב – אפילו מי שלא אוהב את הקול העקום-משהו שלו, ייהנה מכל טיפת ארס שהוא יורק החל מ- Sleepwalker שפותח בזעם ועד העיסוק בבעיות הקשורות בסמים ב- Burnt Ice הסוגר.
תבינו, Megadeth עברה כבר כמעט את כל השלבים של להיות להקה מאריכת-שנים; הם עבדו את דרכם מעלה החל מהחצי השני של שנות ה-80, הוציאו שלושה אלבומים שהיום נחשבים לקלאסיקות של ט'ראש/ספיד מטאל באשר הוא (Killing Is My Business…And Business Is Good! , Peace Sells…But Who's Buying? ו- So Far, So Good…So What! ), עלו לגדולה בשנות ה-90 עם ההרכב המוכר שלהם באלבומי מופת כמו Rust In Peace , Countdown To Extinction ו- Youthanasia, ירדו לתחתית מאמצע ועד לסוף שנות ה-90 וסיימו את דרכם דאז בפירוק הלהקה וספק לגבי המשך הקריירה של מאסטיין בגלל פציעה חמורה ביד. ב- 2004, אחרי שיקום וכנגד כל הסיכויים, הגיע הקאמבק – The System Has Failed – בהרכב חדש ומצוחצח (לדעת חלק מהמעריצים הותיקים מצוחצח מדי), כך שהשלבים שהלהקה עדיין לא עברה הם מוות של אי אילו מחבריה, בגיל צעיר או מבוגר מדי, ופירוק סופי, אבל עכשיו לא הזמן להספדים, בטח שלא עם כזה דבר חד ביד. Megadeth עברו את שלב הקאמבק בהצלחה, והוכיחו לכל הספקנים שהם עדיין יכולים להוציא 11 שירים (אפילו שאחד מהם הוא קאבר) חדים כתער להנאתו של כל מעריץ ישן וחדש.
קשה להוסיף עוד על United Abominations מבלי לחזור על מה שכבר נשמע עד כה, אבל Megadeth עבדו קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגיעו, והגיעו לנקודה בה הם יכולים לקצור את מה שזרעו. עכשיו רק נשאר ליהנות מהקהל ששואג "מ-גה-דת'!" בהופעות הקיץ ובתקווה גם עוד כמה קיצים בעתיד.
עופר ויינר
