2007-07-31
אחד הציטוטים המפורסמים ברוק המתקדם מדבר על כך שבשלהי שנות השישים לאומנים נמאס מלכתוב שירי אהבה של שלוש דקות, במקום זה הם התחילו לכתוב שירים של עשרים דקות על כלום. Systematic Chaos הוא בדיוק המחשה של המשפט הזה, בצורה הכי כואבת וריקנית שלו.
במבט מהיר אפשר לראות כי פורמט הדיסק מתוכנן מ-א' עד ת' להיות רוק מתקדם לפי הספר. יצירה אחת שמחולקת לשני חלקים, אחד פותח את הדיסק והשני סוגר אותו (In the presence of enemies). שירים שברובם עוברים את התשע דקות, והשיר הכי קצר סביבות החמש דקות. על אף כל מה שהתיאורים הללו יכולים לגרות – כגודל הציפייה גודל האכזבה.
Systematic Chaos מאופיין בכל גימיק ש
Dream Theater אין פעם התהדרו בו. נגינה במהירות שמשאירה את האוזן הרבה מאחור, מקצבים משתנים ללא הרף, וקטעים אינסטרומנטאליים מנופחים שלא נגמרים, וכמובן הפזמונים שנועדו ספק להרעיד איצטדיונים, ספק לקרוץ לתחנות רדיו שאולי ירימו את הכפפה ויאמצו את אחד השירים כסינגל.
Dream Theater, מאז האלבום Images & Words שימשה כלהקת הדגל של הפרוג-מטאל, והכתיבה כיצד יישמע הסאונד המיצג של הסגנון. שם הייתה מעין ירית הפתיחה הרשמית של הג'אנר שאותו הם המשיכו לפתח עד אלבום המופת שלהם Scenes from a memory , יש כאלה שאפילו יתנו להם הארכה ויכניסו את Six degrees לרשימת הדיסקים הטובים שלהם. מה שבטוח, הוא שמאז, כל להקה שהחליטה שהיא מנגנת פרוגרסיב מטאל נשמעה בדיוק כמוהם במקרה הטוב, וכמו חיקוי זול במקרה הרע. בשלושת האלבומים האחרונים של Dream Theater (Train of thought והלאה), הם בעצמם נשמעים כמו חיקוי זול וחסר יצירתיות של עצמם.
מי שעוד צלח את Train of thought כמעט בטוח נכנע ב Octavarium המתיש. האלבום החדש מראה אותה מגמה ונשמע בעיקר כמו האלבום הכי חסר תוכן, ותפל שהלהקה הוציאה עד כה. אם Train of thought היה אמור להיות האלבום הכי כבד שלהם, וoctavarium היה אמור להיות המחווה הגדולה לרוק המתקדם של פעם, Systematic Chaos מחוסר תכלית לחלוטין. כאילו ההחלטה הראשונה שהיגעה הייתה שאורך השיר תהייה 16 דקות, איך נמלא 16 דקות? אל תדאג נמצא כבר איך.
דוגמא מובהקת היא השיר repentance, הממשיך התורן של סאגת הגמילה מאלכוהול של פורטנוי. שלמרות התגייסותם של אמנים כמו סטיבן ווילסון, מיקל אקרפלדט, דניאל גילדנלאו, ניל מורס ועוד, עדין הפך להיות אחד הקטעים המייגעים יותר, והמפוספסים יותר. הרעיון של החצי השני של השיר הוא שכל אחד מאותם אומנים הנ"ל יתנצל על משהו שעשה בחייו ובכך ליצור קטע מרגש. אם הרעיון הכללי של דמויות מדברות על דברים אישיים מזכיר לכם את Vocari dei של
Pain of Salvation אז הביצוע לא יזכיר לכם כלל. בעוד POS מצליחים להעביר צמרמורת במורד כל גב ששמע את הקטע, Dream Theater יוצרים קטע לא מובן וחד מימדי לחלוטין.
הפזמונים ה over קליטים בשירים כמו Forsaken או הכבדות המדומה ב Dark in eternal night מרגישים ממוחזרים מדי ובנאליים מדי. לאברי שאומנם נשמע מהוקצע יותר, אך גם מרוחק יותר, בלי טיפת רגש, ובלי טיפת כריזמה אמיתית.
רמת הנגינה של Dream Theater תמיד עומדת לזכותם. זה תמיד חוויה לשמוע את יכולת הביצוע והדינאמיקה הקבוציתית שמפרה אותה. זה כנראה מה שישאיר את קהל המעריצים של נגנים מתחילים מרותקים אליהם, ואולי יחזיק אותם אפילו ברשימת הלהקות המועדפות עליהם. לפחות עד הגיל שבו יבינו שמהירות נגינה זה לא הכול, ושהרגש של דיוויד גילמור בנגינה הוא ערך שהרבה יותר קשה להחליף מאשר נגינה במהירות של 120 קמ"ש.
Systematic Chaos כנראה יספק את גרעין המעריצים הקשה של Dream Theater, מצד שני, כל דבר שהלהקה הזאת אי פעם תעשה כנראה יספק אותם. חובבי מוזיקה רציניים, לעומת Dream Theater עצמם, כנראה יעדיפו להתקדם הלאה במקום פשוט לצעוד במקום.
רועי פוברצ'יק
