2007-07-23
במבט ראשון אי אפשר שלא לחשוב שהאלבום הזה, השני של הלהקה האיטלקית הנ"ל, הוא אלבום פאוור מטאל איטלקי אופייני, שירה גבוהה ודרמטית, גיטרות ווירטואוזיות, קלידים סימפונים מרשימים, תופים בדאבל בס מהיר, אתם מכירים את התמונה הזאת. אבל האמת היא שהלהקה מצליחה להפתיע.
בגדול הלהקה מתארת את עצמה כלהקת פרוג, אבל זה לא דומה לשום פרוג שאני מכיר. הלהקה עושה מטאל סימפוני די מינימלסטי, דכאוני למדי, שבונה יותר על תחושה של טרגיות במוזיקה מאשר על נגינה מרשימה או שירים מורכבים במיוחד. הנקודות החזקות של הלהקה ברורות מהשיר הראשון – Heaven's Pillars, השירה הדרמטית של הסולן המצוין דינו ברנטלי, בעל קול עמוק ומלא רגש, ונגינת הפסנתר של פרדריקה בדליני, ללא ספק פסנתרנית קלאסית מוכשרת שמרבית המוזיקה מבוססת סביב הנגינה שלה.
הסאונד אגב, של המפיק האיטלקי לואיג'י סטפניני, שכמעט ותמיד מצליח, מעולה ללהקה. דינאמי וחם, רחוק מאד מהסאונד המלוטש והגדול של מרבית להקות הפרוג/מטאל, וזה דווקא עובד לטובת הלהקה, מתאים לעובדה שהיא שונה ממרבית ההרכבים שאנחנו מכירים בתחום.
הם לא מנסים לעשות משהו יוצא דופן מידי, בלי הפגנות נגינה פתאומיות, רוב השירים איטים למדי, ויותר מעבירים תחושה של דכאון מלודי מאשר כל דבר אחר, ודווקא זה מפריד ביניהם לבין ערימות של להקות פרוג או פאוור שעושות הכול כדי להרשים אותנו עם כל מיני שטיקים, הלהקה הזאת כמעט חפה משטיקים, ואין על האלבום הרבה שומן מיותר, ובגלל זה הוא עובד רוב הזמן.
שיר כמו The Chasm עושה שימוש מושלם בשירה מלאת הרגש של ברנטלי, וכזה משולב בנגינת הפסנתר הקלאסית ושיר שכתוב היטב, זה בהחלט מרגש.
למרות שלהקה מוגדרת כפרוג, אני שוב אומר שזה לא דומה לשום פרוג שאני מכיר, לא מורכבות בשירים, לא הפגנות נגינה, אבל דווקא כתוצאה מזה, ובגלל הגישה יוצאת הדופן של הלהקה – זה אלבום טוב.
אלון מיאסניקוב
