2007-07-19
אני חייב לומר שהאלבום הזה תפס אותי בהפתעה. לא ידעתי בדיוק למה לצפות מהעטיפה הכעורה שלו, ובהחלט לא חשבתי שמה שיהיה בפנים זה דום מטאל איכותי, דכאוני וקודר, שבעיקר זורח מאיכות שלא שמעתי כבר זמן רב מלהקות בסגנון. האלבום הוא חזרה ברורה לתקופת השיא של הדום הבריטי, בתחילת שנות התשעים, כשלהקות כמו
Anathema ו
My Dying Bride עשו את הדום הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת.
הלהקה הנ"ל באה מבית היוצר של איאן ארקלי, מוזיקאי וותיק בסצנת המטאל הבריטית, הוא היה פעיל מתחילת שנות התשעים עם הרכב הט'ראש Seventh Angel, ולאחר מכן עם הרכב הדום Ashen Mortality, הרכב שאותו החליף בזה הנוכחי. לא יצא לי לשמוע אותו לצערי, אבל אם הוא דומה בלו בקצת למה שהוא עושה כאן, נראה לי שכדאי יהיה לעשות את המאמץ ולמצוא משהו שהם עשו.
האלבום הנ"ל מחולק לשני חלקים, הראשון הוא עמוס דיסטורשנים, גראולים וכו', וקרוב מאד לאותן להקות דום בריטיות שהזכרתי לפני כן, והשני הוא אקוסטי, עם שירה נקייה נמוכה, שמקרב את העסק בהרבה לפולק-גות', שניהם עובדים, אבל כל אחד פועל במישור די אחר.
מהרגע שנפתח השיר The Dying Things We're Living For, ברור כי הכיוון הוא בחזרה לימי התהילה של הדום, גיטרות חורשות וכבדות, לידים עם סאונד מאד יחודי, זה נשמע כאילו אתה בדיוק פותח את Gothic של
Paradise Lost מלווה ב Serenades של
Anathema, זה מתובל בכל מיני רגעים אקוסטיים שקטים יותר, אבל האפקט של כל התערובת הוא מדהים. המוזיקה מלאת אווירה, דיכאונית, ואיכותית ביותר. ניכר כי ארקלי ושאר הלהקה יודעים לכתוב שיר, וגם יודעים לנגן אותו.
החלק השני של האלבום נפתח עם קטע אקוסטי שלוקח בכבדות ממוזיקת ימי הביניים, וזה כבר משרה את הטון לדיסק הקרוב יותר לפולק-גות' שמגיע לאחר מכן, למרות שזה נשמע שונה, שקט ורגוע יותר, האווירה הדיכאונית והתחושות הן זהות לחלק הראשון של הדיסק, קולו של ארקלי, הפעם קרוב יותר לשירת גות', מלא ברגש ואווירה, שוב, זה פשוט מעביר משהו שיש מעט מאד להקות שמצליחות לעשות דבר דומה.
בגדול אין הרבה מה לומר מעבר לזה, האלבום זורח מבעד לערימה של הרבה להקות דום אחרות, הוא לוקח אותי בחזרה לתקופה שלצערי נגמרה ושמעטים הצליחו לשחזר ברמת הצלחה כל שהיא, וכל מי שאוהב את הסגנון הזה, שלי לפעמים אין יותר סבלנות אליו, חייב לעצמו את האלבום הזה.
אלון מיאסניקוב
