2007-05-11
"מישהו יכול בבקשה לחבר את החשמל בחזרה?"
מה שגרם ל- Korn להוציא אלבום MTV Unplugged הוא כנראה לא אותו דבר שגורם לאותו בחור מעצבן (אתה יודע מי אתה ואנחנו נתפוס אותך) שיודע לנגן שלושה שירים על גיטרה, לשבת ושוב לנגן את אותם שלושה שירים (ביניהם Creep של רדיוהד, שקורן כיסו כאן באופן ממש לא-נחוץ. את Nothing Else Matters של מטאליקה ואת Stairway To Heaven של זפלין – שניים שלשמחתנו לא זכו לקאברים פה) בכל ל"ג בעומר, בכל "על האש", בכל קומזיץ ובכל פעם שעושים את הטעות וסוחבים גיטרה במקום עוד סטייקים; הסיבה שונה, אבל התוצאה דומה מאוד – קורן צלחו במשימה – אלבום שירי מדורה.
העובדה שקורן בחרו להוציא אלבום Unplugged בשלב הזה של הקריירה שלהם מתמיהה, הרי רק לא מזמן (2005) היה נראה שהם מסתדרים בסדר גם בלי הגיטריסט Brian "Head" Welch שעזב את הלהקה בשביל ישו. אז למה לעשות צעד אחורה כשהאלבום הבא (השמיני, שהוקלט עם המתופף האגדי Terry Bozzio במקומו של David Silveria שכרגע בהפסקה) במרחק נגיעה?
ברצינות, למה שניו-מטאל יעבוד בגרסא אקוסטית בכלל? מבחינת הגדרת הז'אנר, הוא נשען על חומת דיסטורשן, אפקטים אלקטרוניים, לחנים פשוטים נורא ומדי פעם גם ממש כולל סוג של די.ג'י. לצפות ששירים של קורן יעבדו בלי הדיסטורשן זה כמו לצפות ששירים של הנדריקס או Rage Against The Machine יעבדו בלעדיו... בלי המגברים הקסם פשוט לא שם. זה לא זה.
אל תבינו לא נכון- קורן היא להקה שאני כן מחבב, שומע ונהנה מהמוזיקה שלה, אבל יש דברים שעדיף לא לגעת בהם; העובדה שהשירים שלהם טובים כמו שהם, ולא יהיו טובים בכל מיני וריאציות, רק אומרת שהם מוזיקאים מספיק מוכשרים ועבדו עם מפיקים מספיק מנוסים כדי לדעת להתאים את הסאונד הנכון לתוכן הנכון.
Blind הפותח חסר-כוח כמעט לחלוטין, אפילו עם החיזוק הלטיני שמגיע מכיוון כלי ההקשה. Hollow Life , למרות חוסר האיזון שלו, מצליח קצת יותר תודות לתוספת המעשירה של הכינור/מסור, הפסנתר והמאמץ מכיוונו של Jonathan Davis סולן הלהקה. בשיר הבא קורן שוחטים פרה קדושה; אחד משירי המטאל הטובים והמוכרים ביותר אי פעם - Freak On A Leash – מורד בדרגה ומנותק מהמכשור שהחזיק אותו חי. הגופה המחוללת והאנמית שנשארת ממנו "זוכה" גם לעיטור העיפרון השחור מתחת לעיניים מ- Amy Lee סולנית Evanescence .
השיר הכי טוב כאן, ובעצם היחיד שטוב כאן, הוא Falling away with me ; הוא היחיד שהתזמור המרוכך תואם לו, משיג את המטרה והופך אותך לאישי יותר, ומדגיש את המשמעות של המילים בו במקום להוריד מהעוצמה שלו.
Got The Life, הסינגל שהביא את קורן למודעות, מקבל טיפול טוב לא פחות; כלי-מיתר שמספקים דרמה, כלי-הקשה שמפחיתים את החיסרון של David Silveria ומגבירים את רמת הגיוון, ובאס תזזיתי – כל אלה מחמיאים לשיר אחוז הטירוף.
ארבעת השירים מ- See You On The Other Side אמנם עוברים רדיו ביתר קלות, אבל לחלוטין סובלים מהמחסור במגברים; Twisted Transistor כמעט מצליח לחמוק מהתליין עקב האנרגיה והטריות שלו, אבל לא משתווה ללהיט המקורי הקליט, ו- Throw Me Away הסוגר גם כמעט חומק מתלייה תודות לבומבסטיות שמספקים כל הכלים ברקע ו- Davis שסופסוף משתמש בקול העצמתי שלו. מעולם לא היה הביטוי "מעט מדי, מאוחר מדי" מתאים יותר.
הופעת האורח של רוברט סמית' (מ- The Cure ) רק מזכירה עד כמה המוסד שנקרא MTV Unplugged היה טוב בעבר, וכמה היום הוא שלד כחוש ושדוף של עצמו. הזכרונות הטובים... החל מההופעה של The Cure עצמם, דרך עמוד השדרה המצטמרר בזאת של Nirvana, הלילות שעברו עם זו של Alice In Chains , ועד ההזדהות עם מה שהלך בזאת של Pearl Jam. סמית' עושה את שלו וטיפה מציל את ההופעה הזאת עם מחרוזת של In Between Days שלו ו- Make Me Bad של קורן.
חברי הלהקה כנראה התבלבלו וחשבו ששמם הוא קורנ-ל ולא קורן (ע"ש כריס קורנל, שה- Unplugged שלו משבדיה שיצא לאחרונה הוא מתחרה הרבה יותר ראוי על הזמן שלכם). אני מציע לכל מי שלא מעריץ פנאט של הלהקה פשוט לדלג על האלבום, להתעלם מקיומו, להגיד ש- See You On The Other Side הוא האלבום האחרון שלהם, ולהחזיק אצבעות עד הקיץ הקרוב (בו ייצא אלבומם השמיני) ואפילו עד שנה הבאה, בה מתוכנן לצאת אלבומם התשיעי.
עופר ויינר
