ביקורות
2007-04-30
אני בדרך כלל לא הבן אדם הנכון לכתוב על אלבומי גיטרה אינסטרומנטאליים, הם בדרך כלל משעממים אותי חצי למוות עד שאני מקווה שהמיתרים יגדעו את האצבעות של הנגן ואנצל מעוד שעה של אוננות מוזיקלית ווירטואוזית. בגדול האלבומים האלו מתחלקים לשתי קבוצות – אלו הראשונים שציינתי, בהם הנגן צורח במשך שעה לכל המוזיקאים ששומעים את האלבום: "אני יותר טוב!!!", ויש את אלו שבהם המוזיקה חשובה יותר לאמן, והוא ממש מנסה לעשות אלבום שאפשר ליהנות מלשמוע. לשמחתי, אלבום הבכורה של הנגן הניאו-קלאסי הבריטי הזה הוא מהסוג השני.
יש לי רק טענה אחת כלפיו; האלבום נפתח עם הקטע הכי חזק בו, The Rape Of The Sabine Women, קטע ניאו-קלאסי ברובו, מלא אנרגיה ודרמה, שלא משעמם לשנייה; הליין המלודי הקליט שמוביל אותו הוא אחד המעניינים ששמעתי באלבום בסגנון, ובאמצעו יש רגע שקט מלא עוצמה שבו מפגין קלארק גם Feel מרשים ביותר כשהוא מוריד הילוך.
השיר הבא הוא גם דבר שדורש לא מעט אומץ מאמן אינסטרומנטאלי, קטע של 14 דקות שמכיל יותר פיתולים מדרכו הפוליטית של אולמרט, דבר שגובל כבר בפרוג ולא רק בניאו-קלאסיקה. שוב, קלארק מצליח להעביר את זה באופן שלא משעמם. למי שתהה אם יש גם טעמים אחרים, הם מגיעים בקטע השלישי, בתחילתו ניכרת ההשפעה של קלארק ממוזיקה קלאסית מתקופות שונות, הסאונד שהוא מנפיק מהגיטרה לא נשמע כמו שום גיטרה ששמעתם בעבר.
אם אתם רוצים עוד דברים שאפשר לומר לזכותו, הוא גם מנגן כאן על התופים באופן מרשים למדי, ומנגן על הקלידים שתופסים מימד תזמורתי למדי. מכיוון שהאלבום כולו מבוסס על אירועים היסטוריים או מיתולוגיים יש תחושה ברורה של פסקול לסרט, כל קטע משמש פסקול לאירוע האמיתי או הדמיוני ששימש השראה לכתיבתו.
עוד טענה קטנה מצידי היא לגבי הסאונד, שבו התופים סובלים קצת משטיחות מסוימת שמאפיינת יותר פרוג, אבל זה חסר משמעות בתוך התמונה הכללית החזקה שמצייר קלארק כאן. אני חייב להוריד לפניו את הכובע על יצירת אלבום מהסוג שהכול אומר שלא הייתי אמור לאהוב, ובכל זאת הפתיע לטובה.
אלון מיאסניקוב
