Odawas - Raven And The White Night - [JAGJAGUWAR]

2007-04-29

מה שמתחיל כמסע מרתק לתוך העומק הלא נודע של האוקיינוס תוך כדי שאתה מוקף בדגים אקזוטיים, נגמר בתוך אקווריום מלא דגי זהב. וכמה דגים טרופיים מסביב.

Odawas שבאלבומם הראשון, The Aether Eater, חקרו את החלל, חוזרים הפעם בניסיון להרחיב את חיפושם אחרי התהום המוזיקלי וגבולות חדשים לאותה אפלה שמסתתרת בפינת התודעה שלנו. קלידים אמביאנטים בכמויות, גיטרות אקוסטיות שזורמות לתוך הלילה ושירה שמהדהדת לאורך התקליט. כל אלו הופכים אותה ללהקת אוונט-פולק שיכלה להיות אחת המעניינות בתחום, אבל משום מה, הייתה תקלה בדרך.

בצורה קצת מצחיקה להגיד, לוקח זמן להבין שהאלבום הזה יוצר את הציפיות הגבוהות ואת האכזבות ממנו תוך כדי שמיעה רציפה. מצד אחד יש פה כמה קטעים ממש מצוינים, שלא נשמעים קשורים לאלבום ומעלים את הסקרנות ליכולת של הלהקה ומצד שני, שירים אחרים שמסקרנים תחילה ונופלים לבנאליות שהם עצמם הגדירו.

הקטע הפותח , The maddening raven , מתחיל מאפלוליות המערה לתוך קטעי פסנתר וקלידים שמבטיחים לך שמה שיבוא עכשיו רחוק מלהיות שבלוני או הגיוני לאוזן בשמיעה ראשונה, מכינים אותך למשהו גדול באמת. הפסנתר רץ על גבי מרבד הקלידים כמו דמות שעוקבת אחריך מתוך החשיכה בזמן שהקלידים האווירתיים מקנים את התחושה של סרט הוליוודי גדול. גרנדיוזיות מרשימה לעומת המסתורין המפתה של העלטה.

הקטע הבא הוא כבר הסגנון שבאמת שולט באלבום, גיטרות אקוסטיות,ושירה שמרחפת מעליהם. המערה החשוכה מתחלפת בנסיעה איטית ורגועה בתוך המים כשדגים מתחילים להופיע סביבך והמים נהיים כהים יותר ויותר.
הקטע השלישי והרביעי, בתבנית הכללית הם שדרוג של הקטע השני, כאשר בשיר השלישי יש סולו מצוין של קלידים ואחריו סולו גיטרה שמזכירים בצורה מצוינת את הימים הראשונים של הרוק המתקדם החללי יותר, מאין פינק פלויד בתקופה שעוד כיוונו את ההגאים לכיוון השמש. בקטע הרביעי מאין סולו שריקה שנותן אופי ייחודי לגמרי לקטע.

הפנינה של הדיסק לדעתי הוא שיר מספר חמש – Love is. לכל אורכו מתנגנת מוזיקה שמאוד מזכירה ניו-אייג' ומעליה נאום חוצב להבות, אגרסיבי ושולט על האהבה כנשק ללחימה. מאוד אפוקליפטי, ויכול היה להיות נקודת גאווה של המון להקות פוסט רוק.

מכאן, אתה מבין שהמים לא יעשו כהים יותר, הדגים כבר לא ישתנו, והגעת למקסימום שהצוללת הזאת יורדת (במקרה הזה, ה"למטה" הוא המוצלח). אחרי הקטע הזה ( להוציא את קטע 8 שמחזיר עניין לכמה רגעים) האלבום מתקשה להתרומם והסאונד המייחד אותם הופך לשולט יתר על המידה ונותן תחושה של מונוטוניות משמימה.

Odawas עושים עבודה מפתה בלשכנע אותנו להיכנס איתם למעמקים, ועד שאתה עמוק בפנים זה שווה כל רגע, אחרי קצת זמן, אתה ממצה את המתרחש. כל שיר בנפרד פועל מצוין , כמו תמונות של השוניות בריף באילת, אבל לשמוע את כולם ברצף יוצר סכנה גדולה של איבוד עניין.

רועי פוברצ'יק