2007-04-29
אלבום טוב הוא (לפחות לחלק מאיתנו) אחת מאותן הנאות קטנות בנסיעה המטפורית, אך גם בנסיעות ממשיות, לאורך הדרך המהירה אך המשובשת של החיים. רובנו נסכים שחוויות מסויימות, אם לא כולן, יהיו פחות בלתי-נשכחות בלי הפסקול המתאים שמלווה אותן; "הפעם הראשונה ש..." לא תיזכר באותה רמה, כנראה, בלי "הדיסק שהיה ברקע". את ההבדל הזה בין שעמום לכיף, הצליחו חברי Maylene & The Sons Of Disaster לתפוס כאן.
II , כפי שמעיד השם שלו, הוא אלבומה השני של הלהקה הזאת מאלבאמה שפעילה מאז 2004 . את השם שלה ניתן למצוא בקרב קבוצת להקות מכובדת המקושרות ל- Underøath , כיוון שסולן הלהקה Dallas Taylor היה הסולן המקורי של Underøath, היא חולקת את המכנה המשותף הזה עם להקות כמו At The Wake , This Runs Through ולאחרונה גם עם The Almost פרוייקט הצד של Aaron Gillespie מתופף Underøath. הרבה מאוד מים עברו בנהר האמריקאי הדרומי עוד לפני האלבום הראשון, והמוצלח, של Maylene & The Sons Of Disaster והרבה להקות שמשלבות רוק כבד, מטאל, הארדקור ורוק דרומי (וברוב המקרים גם את האמונה שלהן בנצרות) כמו He Is Legend , Norma Jean , The Chariot ו- West Of Wayward ורבות אחרות שטו עליו ותרמו לפריחה המהירה בסצנת הקור הדרומית/הנוצרית. Maylene & The Sons Of Disaster יוצרים מה שאפשר לתאר בצורה גסה כרוק/מטאל דרומי, כלומר רוק-גיטרות עצבני עם טונות של גרוב ואנרגיה, שירה גרונית ומעושנת נורא וטוויסט דרומי בולט לאורך כל הדרך. זה סוג המוזיקה שתושמע בבאר, רגע לפני שהקטטה מתחילה.
II נפתח חזק מאוד, עם בעיטה אחת לכל ברך – Memories Of The Grove ו- Dry the River – שבטוח ישימו אתכם במצב רוח הנכון ויגרמו לכם ליפול, או לפחות לפתח כאב צוואר או גרון, מרוב הד-באנגינג וצעקות מילות השירים; שני השירים הפותחים האלה סופר-קליטים אבל לא חסר בהם אפילו גרם של כבדות, והגיטרות... גאדאמט! כל כך טובות...
MADSOD בטח שלא עוצרים כאן, ומיד ממשיכים בשירים מהירים יותר כמו Plenty Strong And Plenty Wrong שיש בו קצת מה- NWOBHM ואפילו ממתק קטן של סולו באמצע הדרך, Darkest Of Kin נותן במלוא הכוח, והעוקב לשתי המכות האלה Raised By The Tide שמביא סוג של המנון רווי וויסקי וריפים מהדרום של הדרום
עוד גלישה להאבי-מטאל מגיעה עם Wylie , אחד השירים הבולטים כאן, כשהוא מביא ערמות של אנרגיה, ואת Dallas Taylor שממש מוציא את הגרון שלו, עם המלצות מלמי קילמייסטר ובריאן ג'ונסון. Death Is An Alcoholic הוא עוד נקודת שיא כאן, עם ריף מוביל מעולה ודמיון כזה או אחר ל- Queens Of The Stone Age. העוקב לשני אלה, Everyone Needs A Hasting , הוא סוג של קומבינציה של שניהם עם גרוב טוב, ואם כבר גרוב אז Don't Ever Cross A Trowel הוא כנראה התלמיד המצטיין בכיתה במקצוע הזה.
Maylene & The Sons Of Disaster קרויים על שם כנופיית גנגסטרים משנות השלושים, כנופיית בארקר-קארפיס (בדומה מאוד ל- Dillinger Escape Plan שקרויים על שם ג'ון דילינג'ר), שעשו שמות בכל הנקרה בדרכם ברחבי ארה"ב; הקונספט של חיי הכנופיה, ובמיוחד הדין והסוף שלה מובאים כאן באופן דיי טיפוסי ללהקה מעולם ה- core הנוצרי. העובדה ש- II הוא אלבום קונספט, בניגוד לסתם עוד אלבום רוק-גיטרות סטנדרטי, רק מוסיפה לחוויה, וכל סוגיית ה"צדק האלוהי" לא באה להטיף או להטביל אף אחד בצורה בוטה אלא מעשירה את הסיפור ומתאימה לתקופה בה הוא מתרחש ולמוסר ההשכל. חברי הלהקה ממשיכים להסביר את הסיפור עם הבלדה הרכה Tales Of The Runaways , שכנראה מסופרת מנקודת מבטו של Alvin Karpis (חבר בכנופיה המוזכרת שסיים את ימיו באלקטרז), וסוגרים אותו ב- The Day Hell Broke Loose At Sicard Hollow , קטע אינסטרומנטלי שקט שמנציח את האגדה, את מוסר ההשכל ואת המורשת שהשאירו אחריהם אמא-בארקר ובניה הסוררים.
עופר ויינר
