2007-02-07
בדרך כלל באלבומים כמו זה, אלבום שהוא פרי מוחו של מוזיקאי מטאל שאסף חומרים ואמנים ידועים רבים באלבום סולו, קשה מאד להפריד את הילת התהילה מהכישרונות המעורבים בו מהמוזיקה עצמה, אבל אני אעשה מאמץ רציני.
בגדול מדובר פה באלבום סולו של בסיסט וותיק בשם מייק סרבינו, ששיתף פעולה וניגן בהרכבים כמו זה של
אינגווי מאלמסטין ו-
Blackmore's Night של ריצ'י בלקמור. הפעם הוא מוציא אלבום בדמות להקה של ממש, כשבדרך עוזרים לו כמה חברים טובים.
התורם העיקרי הוא גיטריסט להקת
Judas Priest ק.ק דאונינג, שגם הפיק וגם מנגן פה לא מעט, מלבדו יש את הטכנאי של האלבום רוי ז., שמשמש כגיטריסט הרכב הסולו של
ברוס דיקינסון, וגם הוא תורם בנגינה. האיש והאגדה מאלמסטין גם תורם כמה סולואים לעסק, וכבר ברור שמבחינה של כשרון נגינה לאלבום הזה לא חסר.
גם מבחינה מוזיקלית האלבום עובד נהדר כמעט מכל בחינה, שני השירים הראשונים הם מטאל מלודי מהיר ואגרסיבי, הקול של הסולן מאט רירדון יושב יפה על המטאל המלודי הזה, שמושפע חזק משנות השמונים, וכישורי הנגינה של הגיטריסטים האורחים מעגלים את הפינות היטב.
הבעיה היחידה שלי עם האלבום היא דווקא במחלקת התופים, וזה בעיקר בגלל שכמעט אין כאלה כאן. מלבד שלושה שירים שבהם יש מתופף אמיתי כל השאר מבוססי מכונת תופים, ולמרות שזה לא פוגע יותר מידי בתוצאה הסופית, זה בהחלט רחוק מלהשתוות למה שתופים אמיתיים היו מכניסים לחבילה הזאת, ההבדל הזה נהיה ברור ביותר בשירים שבהם כן יש תיפוף אמיתי - זה שמיים וארץ.
כמו שאמרתי, המוזיקה מצילה את המצב. כישורי הנגינה של סרבינו הם ללא ספק הבסיס של הלהקה, הוא בסיסט חזק מאד שמרבית השירים יושבים על הנגינה שלו. אבל מה שאהבתי בכתיבה שלו הוא הגיוון. יש כמה קטעים שבורחים מהמתכון הרגיל של מטאל עם ניחוח ניאו קלאסי, קטעים כמו Deceiver ההארד רוקי המסורתי, ובמיוחד Alimentary Fable, שיר יוצא דופן שמכיל לא מעט גרוב.
האלבום מסתיים עם סוג של קאבר לשיר Storm של Blackmore's Night, קטע די רגוע עם הרבה אווירה, והוא מסיים את מה שהייתי בגדול מסכם כאלבום מהנה מאד. זה מטאל כמו שעשו פעם, שנעשה עם הרבה כשרון וניסיון, ואני באופן אישי נהניתי ממנו.
אלון מיאסניקוב
