2007-02-03
סביר להניח ש- Twelve Tribes הכי מוכרים לכם בתור "להקת החימום", שהספיקה לחמם את ענקיות מטאלקור כמו
Hatebreed ,
Killswitch Engage ,
Lamb Of God ו-
Zao אבל עדיין לא לזרוח בזכות עצמה. כאן, בהוצאה הרשמית הרביעית שלה עד כה (עם EP אחד ושני אלבומים ברפרטואר) נראה שהלהקה רק גדלה והתחזקה, כבר לא צריכה להישען על פזמונים ולידים קליטים ומלודיים כדי לקבל קצת תשומת לב (כמו שקיבלה אחרי The Rebirth of Tragedy של 2004), ויכולה בקלות לצוף החוצה מביצת המטאלקור המצחינה ממסחור של ימינו.
הכל היה שונה לגמרי לפני עשר שנים (1997), כש- Twelve Tribes התחילו את דרכם... הרבה מקורות מי-מטאל-טהורים זרמו אל הביצה מאז, ומאז עושים שם רק סירקולציה. במקרה של Twelve Tribes המקורות הן להקות כמו
Shai Hulud, Hatebreed ,
Slayer ו- Zao, כלומר – תזונה נכונה לתינוק בריא – לא פלא שהאלבום מתחיל בכזאת חומת סאונד נוקשה; National Amnesia גם מוסיף ויורה צרורות של תופים רק כדי לוודא שאתם באמת מאזינים בתשומת הלב המתאימה, וממשיך ישר אל תוך הסינגל הראשון מתוך האלבום, Muzzle Order, בעל המלודיות המשולבות היטב והצרחות מכל הלב/גרון של הסולן Adam Jackson.
החמישיה מהעיר דייטון באוהיו לא מכחישה לרגע את שורשי ההארדקור שלה; ב- Televangelist , שמזכיר נורא חומרים של Zao, יש פזמון הארדקור מסורתי , ובהתחלה של History Versus The Pavement יש ממש ריח של הארדקור באוויר, ולמרות שמאוחר יותר הוא קצת מתפקשש עם הפזמון המלודי הצפוי מדי הוא מקבל סוג של תיקון מכיוון הברייק פוסט-הארדקור שיש לו באמצע, וזה לא במקרה, נטיות נוספות לכיוון מגיעות בהמשך (כבר בקטע הבא). ב- Monarch Of Dreams, הקטע הבא, מופיעות המלודיות העדינות והגיטרות בפריטת-טרמולו שמוכרות לנו יותר מדי טוב מהרכבים כמו
Cult Of Luna או אפילו
Godspeed You! Black Emperor.
בין השירים ששווים יותר מכמה שמיעות אפשר למצוא את Pagan Self Portrait ההדוק, בעל הריפים דמויי Lamb Of God והגרוב העצבני, את Librium (שאליו הוביל Monarch Of Dreams שהוזכר קודם) שבו המתופף Shane Shook נותן תצוגה מלאה של היכולת שלו אבל לרגע לא בולע את הריפים הבולטים של שני הגיטריסטים Andrew Corpus ו- Kevin Schindel, וכמובן את שיר הנושא, שכמו האלבום גם הוא כאוטי כמעט לחלוטין.
בין נקודות השיא כאן אפשר להתפרע בבת-אחת יחד עם המנון ההארדקור Verona, בו הסולן Adam ממש מוציא את מיטב צרחות ההארדקור מעצמו, או להתחיל על אש קטנה עם הקטע העוקב הדינאמי - The Nine Years Tide – שמתחיל בליין באס פשטני ומתנפח כמו בלון עד שמתפוצץ ומפזר לכל עבר ריפים שוברים ודיסוננטית מחרישת אוזניים; קטע של פוסט-הארדקור מגיע גם כאן ומגשר בין שני הפזמונים (והפעם לא נשמע כמו סתם מילוי למשבצת זמן פנויה). על אף שתי נקודות האור הללו, נקודת השיא האמיתית כאן, זו שעושה את האלבום שווה קנייה, הן 8 הדקות ו-51 השניות של The Recovery : In Three Parts ; הוא נפתח בפסנתר דרמטי מעל שטיח של אפקטים עושי-צמרמורת, ומכאן ממש נהיה שיר אפי (כן, אפי) עם חזרות על מלודיות שנרמזו בהתחלה, המון דינאמיקה ותחושה כוללת של סיום גרנדיוזי.
משהו בהחלט דבק ב- Twelve Tribes מכל הלהקות שהם הופיעו לצידן וחיממו לאורך השנים, ועם קצת תקווה יהיה זה האלבום הבא שיהווה את יצירת המופת שלהם, ויביא אותם לא רק לעמוד בראש סיבוב הופעות עצמאי אלא גם להרוויח מקום טוב מעל ביצת המטאלקור השוצפת.
עופר ויינר
