ביקורות
2003-05-17
הרוק האפל המודרני שואב את מקורותיו מהאומנים הפסיכודלים או הגרוטסקים של שנות ה-70 Van Der Graff Generator), (Velvet Underground או מוסיקה קלאסית, סרטים ישנים, בלדות קאנטרי אפילו. אמנים כמו ניק קייב וביורק ולהקות כמו This Mortal Coil וMy dying bride מציגים מספר צדדים של מטבע בעל פנים רבות. ההבדל העיקרי בין גותי לבין רוק אפל הוא שבעוד הגותי משדר בדרך כלל ייאוש, מוות, ואובדן ברצינות תהומית הרוק האפל מתנהג במין גישה מלגלגת יותר,סרקסטית, או גרוטסקית לפעמים.
רוק אפל טוב מסוגל לשדר מלנכוליה גם אך ורק באמצעות הקונטקסט או הסאבטקסט.
רוק אפל רע לעומת זאת יכול פשוט לבאס את המאזין למוות. וכאן אנחנו מגיעים ל Legion Within שאומנם עוד לא הרג אף אחד אבל בינם לבין רוק אפל טוב יש עוד דרך ארוכה...
הדיסק מתחיל במין סאונד זבובי במיוחד שלתוכו משתלבת גיטרה עקומה משהו והצ'לו של ליסה סמית' שלמרות שאף אחד לא מצפה ממנה להישמע כמו Apocaliptica עדיין לא ממש ממלאת את החלל, על זה נכנס קטע דיבור מאוד לא מופק של הסולן ויליאם וילסון ומשם איכשהו מתפתח השיר הראשון על ליין בס שלא ממש תואם לתופים אבל השירה טובה.
אם להתעלם מרמת ההפקה הנמוכה באופן כללי של האלבום ומכמה פשלות שלא היו עוברות בהפקות גדולות יותר כמו נפילה או שתיים בנגינת הפסנתר של מרקוס קרייג ב "Broken Dreams" (שיר חביב למדי בסגנון ספרות זולה) ההלחנה עצמה דווקא דיי מקורית אם כי משעממת לעיתים.
אין ספק שזהו דיסק הדורש האזנה מעמיקה ואכן לאחר ההאזנה השביעית שלי גיליתי מספר קטעים משובחים למדי שלמרבה הצער מגיעים בדיוק באמצע השירים המשמימים ביותר.
אבל דווקא שירים כמו “I feel nothing” (שמזכיר קצת את Murder Ballads של ניק קייב) שלא מנסים להתיימר יותר מדי מדגימים יותר את הפוטנציאל הגלום בלהקה הזאת.
ישנו גם את “free” ברוח ה Doors שנותן אווירה פסיכודלית זורמת ונכנס לגרוב טוב בשתי הדקות האחרונות.
ל Legion Within יש מקוריות שחסרה להרבה להקות בימינו והמון פוטנציאל.
טל גלפסקי
