2007-01-31
תוהו ובהו, כאוס טוטאלי מההתחלה עד הסוף – זה מה שתמצאו ב- Redeemer. כוח שאין עליו עוררין או פשוט שעמום בפרבר אמריקאי טיפוסי בסגנון "בואו נשבור חלונות ותיבות דואר" או יותר נכון "let's break out the shotguns, we're going to town" (מתוך השיר הפותח A Grand Scene For A Color Film) – ההחלטה שלכם.
אחרי אלבום הבכורה המוצלח במיוחד, Bless the martyr and kiss the child , ששחררו תחת השם Norma Jean (הלהקה הייתה ידועה כ- Luti-Kriss בעבר, ותחת השם הזה הוציאה גם אלבום אחד) ואלבום קצת פחות מוצלח, לפחות ע"פ הסטנדרטים של המעריצים הותיקים, ב- O' God, the aftermath נראה כאילו Redeemer אכן מביא את הגאולה ללהקת הנויזקור הנוצרית הזאת.
כבר מההתחלה מרגישים בשינוי מאז O' God, the aftermath , והדבר הכי בולט הוא הקול החד יותר של Cory Brandan סולן הלהקה ; A Grand Scene For A Color Film פותח בהפצצות בלי שום הודעה מוקדמת, בזמן שהעוקב לו Blueprints for future homes אמנם שווה ערך מבחינת הדיסוננטיות, אבל מתעלה עליו בגלל המלודיות הקטנות של הגיטרה שמולחמות איפשהו בתוך כל הבלגאן הזה.
מהרגע הזה והלאה נורמה ג'ין כמעט ולא נחים, מלבד אולי בפתיחה הרכה (עם הפריטות ההולכות ומתגברות בגיטרה והתיפוף השבטי משהו) של A small spark VS. A great forest – אחד השירים היותר טובים כאן בגלל הדגש על הצרחות של אותו Cory Brandan, והניגודיות החזקה בין הקטעים הכבדים לקטעים הרכים יותר.
אל דאגה, מהר מאוד הם חוזרים לדרך המלך; בוקס ימני ישר לפנים מ- A Temperamental Widower, ובלי רגע להתאושש כבר אחד משמאל מ- The End Of All Things Will Be Televised , פלוס מרפקים וברכיים שימצאו את עצמם בצלעות של הסובבים ב- The Longest Lasting Statement, שיר שהיה יכול בקלות להיות השיר הפותח עם כל הפידבק דיסטורשן שבו.
קטעים עם יותר גרוב אפשר למצוא ב- Amnesty Please, ואם בא לכם משהו יותר גנרי נסו את Like Swimming Circles , על כל הברייקים והקטעים הנקיים שלו.
שני השירים הנותרים, Cemetery Like A Stage ו- No Passenger: No Parasite , טיפה שונים מהשאר; לראשון הוספו מיני אפקטים (החל מסאונד קלידים אווירתי בפתיחה, דרך צרחות ברקע ושכבות על גבי שכבות של רעש) שעושים אותו עמוס נורא לאוזן, בעוד שהשני דיי אפוקליפטי, וסוגר את האלבום עם חזרה על השורות "Wake up/ no passenger/ no parasite" שמתגברת עד לסיום חזק במיוחד.
העבודה עם המפיק Ross Robinson , הידוע בעיקר בתור "הסנדק של הנו-מטאל" (בעיקר בגלל האלבומים שהפיק ל- Korn, Limp Bizkit , Snot ו- Slipknot), באופן דיי מפתיע לא ריככה את הסאונד של נורמה ג'ין בכלל – להיפך – רובינסון החליט להעניק להם דיסטורשן דמוי תער חלוד, מיקום גבוה במיקס לצרחות של Cory (ובצדק), תופים חדים וברורים, ובאסים שיכולים להרעיד לכם את הצלעות, אותן צלעות שתחטופנה חבטות ממרפקים וברכיים בפוגו הבא.
Redeemer הוא בעצם בן-כלאיים של Bless the martyr and kiss the child ו- O' God, the aftermath ; אפשר עדיין למצוא בו השפעות כבדות מ- Botch , אבל באותו מידה גם מ- Converge , Zao ואפילו מ- The Dillinger Escape Plan . השילוב בין הדיסוננטיות למלודיות הקטנות בין השורות, הסאונד הנקי לעומת המלוכלך המכוון, הבהמתיות של ההארדקור והתחכום של המת'קור – כל אלה מסמנים את Norma Jean כאחד מהרכבי גרורות-ההארדקור הטובים ביותר כיום. לא במקרה ישו נראה כמו מטאליסט.
עופר ויינר
