2007-01-06
את המוזיקה של דמיאן רייס הזדמן לי להכיר (תודה לאל) לפני הטחינה המאסיבית של השיר The blower's daughter ברדיו. אבל עדיין, ברגע שראיתי אותו בקונוטציה של אותו סרט ("קרוב יותר") בו הוא מככב הרגשתי שאולי הוא מצא את הייעוד שלו, ומאותו רגע, כמו מהסרט עצמו, נשארתי עם תחושה של אהבה בטעם חמוץ מתוק.
עכשיו אחרי כמעט 4 שנים של ציפייה, יוצא האלבום השני בשם הפשוט "9", וכמו רייס עצמו, תחושה של צניעות אופפת אותו; עטיפה פשוטה, מינימליסטית שעדיין גורמת לך להסתכל עליה דקות ארוכות ולהרגיש אותה ולהבין אותה. ככה גם רייס מתעטף בשמיכת הפוך של גיטרה אקוסטית, צ'לו, תופים שכל תפקידם הוא לקשט את הרגש שכבר שם והזמרת ליסה הנגיגן שחוזרת להרטיט לבבות.
האלבום נפתח בשיר 9 crimes, בקולה העדין של ליסה, שאיפשהו קצת מזכירה לי את מרתה ווינרייט במחווה ללאונרד כהן, שהופכת כל מילה למשמעותית וסיבה הגיונית לפרוץ בבכי, אחרי הפזמון הראשון דמיאן מצטרף לליסה בריקוד הצמוד והאיטי הזה לתוך החוויה שהיא האלבום הזה, כשהם שניהם ביחד מהרהרים בקול רם -
is that alright, to give my gun away when it's loaded? וחותמים את השיר ב- "No" ספק הססני, ספק פותר.
Elephant הוא שיר שנקרא עד עכשיוThe blower's daughter part 2 ובצדק, מאוד מזכיר את אותו שיר שכולם הקדישו לחברות שלהם באותו זמן, אבל כאן יש מאין תחושה חזקה של פוסט אהבה, עם משפטים כמו
but you can't draw an elephant quite as good as she ו-
if you're already gone, why am I clinging?, והקול הזה שגורם לצמרמורת כל פעם מחדש.
Rootless tree הוא סינגל מובטח, שגם נע לכיוון היותר סוער, עם הפזמון המתפרץ של:
fuck you,
and all we've been through,
I said leave it, it's nothing to you, and if you hate me,
then hate me so good that you can let me out
אני מנחש שכבר תהייה מילה אחרת שתחליף את fuck ברגע שזה ייצא לרדיו, אבל לדעתי זה תהיה חרפה, לסרס כעס גולמי כל כך שיוצא ישר מהלב של מישהו לאוזניים שלנו.
אפשר למצוא גם את Dogs שהוא מאין "בלדה לנערה שעושה יוגה", שמחזיר אותנו לאהבה הילדותית הטהורה ביותר, את השיר Accidental babies, שנותן התייחסות לאלבום הקודם של רייס "O" ונותן את המבט של בחור שרואה את אהובתו הקודמת עם גבר אחר בשאלה כמו
is he dark enough, enough to see your light? והמשפט הכל כך לאונרד כהני
I held you like a lover, happy hands, you elbow in the appropriate place והשיר שחותם את האלבום Sleep don't weep - איטי, מרגש ויפה, וגומר את רכבת ההרים הרגשית שהיא "9" בשורות:
don't weep my sweet love,
my face is all wet,
'cause my days were rough
ומשאיר אותנו להתכרבל בשמיכות שלנו ולשמוע את הגשם שחייב לבוא ולדפוק על חלוננו.
דמיאן רייס הוא התעלות של השנים האחרונות של המוזיקה, אין ספק בזה. השם לאונרד כהן שהוזכר פה, כבר צץ בהרבה מקומות בתור השוואה לרייס, וכשזה השם שעולה כנגד השם שלך זה הזמן לעמוד נבוך ולהבין שעשית משהו בסדר. הקול של רייס, כמו של שותפתו (אפשר לשמוע אותה בעיקר בשני שירים, הפותח והסוגר), הוא הקוד ללב של כל אחד ואחד מאיתנו, והמילים שלו הם המסר הנכון להעביר, מוצפנות במיוחד בצורה שמי שזקוק להן יכול להבין אותן ולהפנים אותן. מכל הסינגר סונגרייטרים שצומחים בעולם כמו פטריות אחרי הגשם, יש רק כמה שראויים לתואר הזה באמת, רייס הוא כנראה הראשון ברשימה.
רועי פוברצ'יק
