2007-01-04
מכירים את התכנית הזאת שמחברות שניים או שלושה קליפים לשיר אחד? האם אי פעם תהיתם כיצד ישמע אלבום שלם של כאלה "יצירות"? אם כן, ואם המשאלה הכי גדולה שלכם בכל הנוגע למטאל היא למצוא אלבום שמשלב האבי, ט'ראש, דת' מלודי ו- core אז A Chorus Of Obliteration יהיה בדיוק כוס התה שלכם.
החמישיה מאליזבת'טאון, טנסי הוציאה את אלבום הבכורה הזה במקור בשלהי 2004 (בלייבל העצמאי
Mono Vs. Stereo) וכעת, בתור סוג של הקדמה לאלבום השני שלהם, ענקית המטאל Century Media החליטה להוציא אותו מחדש, כאילו שאין מספיק להקות מטאלקור נוצריות בעולם...
מוזיקלית The Showdown בונים את השירים שלהם בדומה ל-
Into Eternity, רק עם חלקי לגו של סגנונות שונים (חשוב לציין שהם לא מנגנים סגנון דומה ולא קשורים בשום דרך שהיא לפרוג מטאל, אבל עדיין יש כמה קווי דמיון באופן שבו נבנים השירים), וסובלים קשות מאותן הבעיות של ההרכב הקנדי – לפעמים השילוב של הז'אנרים פשוט לא עובד, במיוחד כשמנסים לשלב מלודיה וסוגים שונים של שירה. קחו את From the mouth of gath comes terror בתור דוגמא – הוא מתחיל עם ט'ראש משובח, ממשיך לדת' שובר עם גראולים תואמים אבל גם מלווה בשירה נקייה דמויית אימו וריפים דרומיים מכיוון הגיטרה המובילה – פשוט יותר מדי מידע שהמוח צריך לעבד.
The Showdown, בדומה ל-
3Inches Of Blood או Into Eternity, יכולים להישמע מאוד לא טבעיים לאוזן של המטאליסט הממוצע; שירים כמו A moment encased in ash , From the mouth of gath comes terror , Iscariot ו- Your name is victory פשוט נראים לא מסוננים מספיק, לא מוגדרים מספיק לחך אוהבת הדיסטורשן.
בחלק מהשירים (Hell can't stop us now, Epic: A chorus of obliteration , A proclamation of evil's fate) התערובת הלא-מעודנת מצליחה איכשהו לעבוד, להיות ממריצה ואפילו קליטה מספיק כדי להשאיר ריף או שניים בראש גם אחרי שהאלבום סיים להתנגן. שירים אחרים ומוצלחים יותר, כמו Dagon undone (The Reckoning) , Your name is defeat ו- Give us this day מצליחים להגיע לנקודה, וממש להביא את הדת' והט'ראש שהחבר'ה האלה עושים לידי ביטוי בשיא המקצועיות.
הבעיה העיקרית שתקלוטנה האוזניים המורגלות למטאל היא השימוש בשירה נקייה שלא במקומה, אמנם לעיתים רחוקות היא קרובה יותר למחוזות ההארדקור אבל בתכל'ס רק בשיר אחד (Laid to rest) היא באמת מתאימה, לעומתה הגראולים (הגבוהים מעולם הט'ראש/דת' והנמוכים מעולם הדת'/בלאק) יושבים כמו שצריך.
The Showdown נשמעים מקצועיים, כל חלק כתוב ומנוגן היטב בהתאם לז'אנר, רק צריך לזכור שלא תמיד יוצא משהו טוב משילוב של כמה דברים טובים יחד. הם צולחים בדת' ובט'ראש, יש להם אחלה גרוב, יש גם כמה לידים דרומיים מלאי חול ובורבון – אז למה הם לא יכולים לדבוק בסגנון אחד? או לפחות לערבב כמו שצריך? אף אחד לא אוהב גושים בתערובת.
תקווה ללהקה הזאת עלולה לבוא מהאלבום הבא שלהם Temptation Come My Way שמתוכנן לצאת בפברואר הקרוב, כיוון שנעשו כבר מה שינויים בלהקה (המתופף Andrew Hall עזב כדי להיות מתאבק מקצועי ב- WWE ושאר הלהקה הכריזו שהסגנון באלבום הבא יהיה רוק דרומי), אבל עד אז מומלץ להכיר אותם רק למי שמחפש פאסודו-חדשנות דרך ערבוב בין סגנונות.
עופר ויינר
