2007-01-03
יש משהו שאני תמיד חייב להעריך בלהקות וותיקות. הן תמיד יודעות לחזור מתישהו ולנסות להוכיח לדור החדש מי בועט יותר גבוה. אני אוסיף יותר מזה, לא משנה כמה אסונות פוקדים אותם וכמה מעטים מההרכב המקורי נשארו, הם עדיין מרגישים מלאי השראה ומוזיקה, דוגמת לינרד סקינרד שבערך חצי מהם מתו בתאונת מטוס אבל החצי השני המשיך!, ונוסיף לדוגמא הזאת את The Who שעם כל האבידות שספגו הייתה אמונה רווחת שהשם של הדיסק החדש ייקרא who's left בהמשך ל-who's next הקלאסי שלהם, אך עם זאת, הם מוציאים דיסק חדש, עם ריח טרי למחצה, ורק קצת תחושה של רדיפת בצע.
זה כבר תקופה ארוכה ש- The Who חיה על תקן להקת "פעם כן פעם לא", תקופה ארוכה בה לא היה להם סיבוב הופעות רציני, ללא הקלטה של חומר נוסף (חוץ ממחוות קטנות או איזשהו עימות נוסטלגי עם מוזיקת עבר שלהם). אותה תקופה גם כללה רגעים קשים יותר כמו מותו של הבאסיסט John Entwistle, ומשפט נגד Pete Townshend (הגיטריסט וכותב השירים העיקרי אם יש צורך להסביר בכלל) על כניסה לאתרי פורנוגרפית ילדים באינטרנט - אשר ממנו יצא זכאי לחלוטין. עכשיו כראוי לסופה של תקופה קשה, יוצא הדיסק החדש והמצופה Endless Wire.
האלבום פותח בריף הנוסטלגי של Baba O'Reilly, או לפחות משהו שמזכיר אותו מאוד, ולאורך האלבום בכללי אפשר להרגיש הרבה ריפים נוסטלגיים מאלבומים קודמים חוזרים לביקור ברגעים אלו ואחרים. ובמסורת עתיקה של הלהקה חציו השני של האלבום הוא מיני אופרה בשם Wire and glass.
החלק הראשון (עד למיני אופרה) כולל בתוכו 9 קטעים שעושים קצת נוסטלגיה, אבל המילה המתאימה היא געגועים, מורגש שיש פה משהו חסר. אולי זו השחיקה של Daltrey, אולי זה הקצת פחות הרפתקנות ואנרגיה שהיו ידועים בתור The Who. Mike post theme הוא קטע מגניב שאפשר לזכור לטובה, והעוקב אחריו In the ether הוא בניחוח טום וויטס מוחמץ כאשר Daltrey שר בקול צרוד ביותר, אבל טום וויטס יש רק אחד. הפתעה לטובה מגיעה בשיר התשיעי, You stand by me שאותו Townshend שר בעצמו, ואחד הקטעים היפים באלבום.
החצי השני, Wire & Glass, הרבה יותר אנרגטי, יותר מלא תקווה לראות ניצוצות של הלהקה שהקליטה אלבומי מופת כמו Tommy,Who's next, Quadrophonia וכדומה. ואכן הוא מספק כמה רגעי שיא, מזכיר לנו איך נשמעו מלודיות קוליות סטייל שנות השבעים ממקור ראשון, ולא מתוך השפעה של הלהקות הגדולות של פעם.
האלבום הוא שאפתני, 19 שירים זה הרבה מידע לדחוס על דיסק אחד, וכדי לדחוס כמות מידע כזאת צריך הצדקה. החלק הראשון של האלבום, שהוא הרבה יותר שקט ונוגע באקוסטיות ואולי בתקופת החיים שהצמד Townshed ו- Daltrey נמצא בה. החלק השני, הוא תזכורת טובה יותר לימים עברו,למרות שגם הוא לא חף מהתשישות הכללית שעוטפת את האלבום, ונופל בהכרח מיצירות עבר של הלהקה.
כנראה שלמרות כניסת הלהקה רשמית לשנות ה- 2000, הילדים שלי ישמעו את Tommy, כדוגמא למוזיקה טובה שהייתי שומע בזמני.
רועי פוברצ'יק
